ההסתפקות הקיבוצית במועט לא הייתה נזירית , לא קידשה כאב , צער וסבל ולא שללה הנאות , אלא יצרה וסימלה הזדהות עם ערכים . הדוגלים בה סברו שהיא מעניקה לפרט שלוות נפש וחירות . עלייה ברמת החיים , יתר תובענות מצד הפרט , שימוש במקורות חוץ שחוללו הבדלים חומריים בין החברים - כל אלה סיכנו את רמת השוויון ששררה בקיבוץ בראשיתו . אחד הנושאים העיקריים שהעסיקו ועדות הלבשה ואספות קיבוץ בשנות החמישים היה המעבר מחלוקה אחידה של בגדים לשיטה של תקציב ביגוד אישי , מעבר שיצא אל הפועל בחלק מהקיבוצים ונשקל באחרים . המעבר נבע משיקולים מעשיים אך גם שיקף וחיזק את השינויים ההדרגתיים שחלו במידת הקולקטיביזם הקיבוצי , ולפיכך הסב את תשומת הלב אל הנושא הרגיש של שמירת השוויון בין החברים . שוויון חומרי היה לאחד הערכים המרכזיים בקיבוץ , ובימיו המוקדמים נאסרה בתוקף החזקה של כל רכוש פרטי שהוא . חברים חדשים נדרשו למסור את כל הבגדים שהביאו עמם למחסן המשותף , ולא עוד אלא שפריטי הלבוש לא הוקצו לחברים מסוימים ולא סומנו בשום צורה . "מחסן א , "' כפי שכינוהו בדיעבד , לא עסק בהעדפות אסתטיות של הפרט . בראשית ימיו של הקיבוץ , בימי עוניו ,...
אל הספר