פסול אישה לכהן כדיינת מופיע במפורש בירושלמי בלבד , ונראה שהוא בנוי על איסור שררה לאישה . מן המשנה אפשר להסיק שאישה פסולה לדון משום שהיא פסולה לעדות . בכך המקורות מציגים שני מסלולים בסיסיים בשאלת יסודו של דין זה : הפסול לדון נובע מן השררה שבתפקיד זה או מהווה הרחבת פסול העדות . לפי המסלול השני הפסול לדון נובע מהנימוקים השונים שניתנו לפסול נשים לעדות . בעלי התוספות בצרפת ובאשכנז עימתו מסקנה זו עם הכלל המשווה אישה לאיש לכל דינים שבתורה ועם התקדים של דבורה הנביאה ששפטה את ישראל . משלל תירוציהם עולים כמה חידושים : ראשית , נשים יכולות לשמש פוסקות הלכה ; שנית , נשים יכולות לשמש דיינות אם יקבל אותן הציבור , והחידוש המרחיק לכת ביותר מכשיר נשים לכהן כדיינות ללא כל סייג . חכמי זמננו עסקו בעיקר באפשרות למנות נשים לתפקידי ציבור והנהגה , אך בדבריהם יש התייחסות גם ליכולתן של נשים להיות פוסקות הלכה ואף דיינות . רובם התירו לנשים להיות מנהיגות ציבור , ובכך פסקו למעשה שסוגיית " שררה" לנשים אינה מהווה בעיה במשטר דמוקרטי . כולם הכירו בכך שאין כל בעיה הלכתית בכהונתה של אישה כרב מורה הלכה אך התנגדו לה למעשה ....
אל הספר