ראשוני צרפת ואשכנז עימתו את המסקנה שאישה פסולה לדון עם מקור אחר בתלמוד הבבלי , שאינו דן ישירות בשאלה זו אך אפשר להסיק ממנו שאישה כשרה לדון . מצד אחד הסיקו בפשטות מן המשנה , במסכת נידה , את מסקנתו של התלמוד הירושלמי ( על פי הדפוסים ) שאישה פסולה לדון כיוון שהיא פסולה להעיד . מצד אחר הציבו מסקנה זו כמנוגדת לכלל המשווה בין אישה לאיש לכל דינים שבתורה , שממנו עולה לכאורה שאישה ראויה לדון . במדרשי הלכה רבים ובמקומות שונים בתלמוד הבבלי נוסח כלל המשווה בין אישה לאיש מבחינה משפטית . מן הצירוף " איש או אשה" המופיע בהקשרים שונים בתורה למדו מדרשי ההלכה ש"השוה הכתוב אשה לאיש לכל הנזקין שבתורה , " וכן לכל חטאות , לכל עונשין ולכל מיתות שבתורה . זאת אומרת , אישה מוגדרת אישיות משפטית האחראית למעשיה ועליה לתת את הדין עליהם כפי שהאיש חייב בכך . הניסוח הרחב ביותר של כלל זה בבבלי נסמך על פסוק העומד בראש פרשת משפטים : " ' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' ( שמות כא , א ;( השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה . " בפשטות , משמעותו של מקור זה היא שאישה מחויבת במשפטי התורה המתפרטים לאחר מכן בפרשת משפטים כפי שאיש מח...
אל הספר