בתי הדין הרבניים במדינת ישראל קיבלו הלכה למעשה את תקנות הקדמונים כפי שהתגבשו והשתרשו במשך הדורות , והם מקבלים את עדותן של נשים ופסולים אחרים לעדות בענייני ממונות בלבד ובמקומות שבהם אי–אפשר לצפות שיהיו עדים כשרים כדי שהאמת המשפטית תתברר . אך המנגנון של קבלת הציבור , באמצעות נציגיו , המכשיר את עדותן של כל הנשים בתקנה אחת — כפי שהציעו הרב הרצוג והרב עוזיאל — לא הונהג עדיין בבתי הדין הרבניים במדינה . הרב אברהם שרמן , ביושבו בדין , חייב בעל מכה לתת לאשתו גט בעקבות עדות על אלימותו שהתקבלה מפי עדים הקרובים לאישה . בנימוקיו הסתמך על הטענה שבנסיבות שבהן אין עדים כשרים קיבלו עליהם הקהל גם עדים פסולים . לכן בית דין יכול לפסוק על פי עדות אישה בענייני הכאות וקטטות ובענייני מדור , ומכוח זה אפשר לחייב את הבעל בגירושין ואף בתוצאות הממוניות הנובעות מעדות זו . לטענת הרב שרמן , כל בתי הדין בישראל נוהגים לשמוע עדים פסולים , ללא הבחנה בין ספרדים לאשכנזים , ולכן יש לראות נוהג זה כדבר שנתקבל בכל הציבור . פסיקתו נסמכת בעיקרה על תקנת הקדמונים . הרב שרמן נדרש להגן על פסק דין זה לנוכח הטענה שהרחיב את תקנת הקדמונ...
אל הספר