הראשונים הבינו , כפי שאכן משתמע בפשטות ממקורות חז"ל , שתוקפו של פסול נשים לעדות הוא מן התורה . קביעה הלכתית זו מקשה על יצירת שינויים בהלכה ועל התאמתה לשינויי הזמן ולצרכים העולים בנסיבות המשתנות . אך יש לציין דעה חריגה בקרב חכמי אשכנז שעל פיה פסול אישה לעדות אינו מן התורה אלא מקורו בדברי חכמים בלבד . רבי אליעזר הגדול בר יצחק ( מגנצא , ראשית המאה האחת עשרה , ( מתלמידי רבנו גרשם , סבר שהעילה להיתר להסתמך על עדות אישה כדי להתיר עגונה היא שפסול אישה הוא מדרבנן בלבד . הוא נסמך בדבריו על שפסול אישה לעדות נלמד מגזרה שווה ולא ישירות מתוך הכתובים , ולכן — לשיטתו — מעמדה של הלכה זו , שנלמדה על ידי מדרש הכתובים , הוא כמעמד הלכה מדרבנן בלבד . לדעתו , כיוון שלא מדובר בהלכה מן התורה יכלו חכמים , במקרים מיוחדים , לקבל עדות אישה . עמדה חריגה זו יכולה כמובן להוביל לשינויים מרחיקי לכת בהכשרת עדות נשים גם בימינו , אך נראה שכוחה לא יעמוד לה לשמש בסיס לשינויים אלו , מפאת חריגותה . הראשונים ארגנו בכתביהם את החומר המגוון במקורות חז"ל בדרכים שונות , ומהלך זה מאפשר לעקוב אחר דעותיהם בעניין טעם הפסילה של נשים לע...
אל הספר