סיפור זה משקף את עיסוקו של בורחס במשמעותו של האלמוות , בדומה לוויטגנשטיין שביטא את עמדתו בנושא : " אלמותיות נשמת האדם בתוך הזמן , כלומר , הישארותה הנצחית בחיים גם לאחר המוות , לא זו בלבד שהיא הנחה שאינה מובטחת בשום אופן , אלא , מעל לכול , גם אינה משיגה מאומה ממה שרצו להשיג על ידה . האם איזו חידה נפתרת על ידי כך שאחיה לתמיד ? האין החיים הנצחיים האלה 41 חידתיים ממש כמו חיינו עכשיו " ? לדברי ויטגנשטיין , החיבור מאמר לוגי פילוסופי נועד בעיקרו למי שכבר חשב אי פעם את המחשבות המבוטאות בו , כלומר למי שחרדותיו ומניעיו הפילוסופיים דומים לאלה של כותב המאמר . לעומת זאת , בורחס מבקש לדבר על הנושא ולהציג את משמעותו בשפת היום יום כחלק מחייה של דמות בדיונית . השאלה הרטורית העומדת ביסוד הפסקה של ויטגנשטיין היא : האם ייפתרו החידות ובעיות החיים שלנו אם נזכה בקיום אין סופי ? התשובה המתבקשת היא כמובן שלילית . ואולם האם מתוך הניסיון האמנותי לדמיין תודעה בת אלמוות אפשר ללמוד משהו על אודות טבעה של התודעה הזמנית והרגילה המוכרת לנו לכאורה ? האם ניתן לדמיין אנושיות ללא הנחת הזמניות , כפי שעשה בורחס בהתייחסו לנוש...
אל הספר