הגותו של ויטגנשטיין היא במובנים רבים בגדר תיאור של תהליך רוחני פנימי אשר עובר על הכותב , מעין מתודה תרפויטית . דומה כי יצירתו ההגותית המאוחרת , בשלבים מתקדמים של כתיבתו , חושפת תובנות מהותיות באשר לתהליכים הללו . ויטגנשטיין עסק במושגים " ראייה בתור" ו"זריחת אספקט" באופן המאפשר לדון בהם בזיקה לכתיבה ספרותית . הנושאים הקשורים למושגים אלו נדונים בעיקר בחלק השני של ספרו חקירות פילוסופיות , וכן בשני כרכיו של כתבים אחרונים על 1 הפילוסופיה של הפסיכולוגיה . בפרק זה ייבחנו כמה שאלות מרכזיות : מה הוא טיבם של מושגים אלו ובאיזה הקשר נערך הדיון בהם ? מה משמעותם ביחס לתפיסת האדם של ויטגנשטיין ולמתודה הפילוסופית התרפויטית שביקש לכונן ? מה הם הקשרים בין מושגים אלו לבין סוגיית הדמיון והעיצוב הפנימי המוסרי ? מהו תפקיד הפילוסוף בהקשר התרפויטי של ה"ראייה בתור ? " סעיף 11 בחלק השני של חקירות פילוסופיות מכיל דיונים מרכזיים אחדים על המושגים הנבחנים בפרק זה . בהקשר זה ראוי להתייחס תחילה לציטוט הבא : " אני מתבונן בפרצוף , ולפתע אני מבחין בדמיונו לפרצוף אחר . אני רואה שהוא לא השתנה ; ובכל זאת אני רואה אותו אחרת...
אל הספר