לפני הקמתו של המגזר הקיבוצי ביישוב היהודי בארץ-ישראל , הייתה המגמה הקואופרטיבית בחקלאות מצומצמת בהיקפה אך משמעותית ביצירת מודלים לחיקוי . עם תחילת ההתיישבות , עוד בראשון לציון , העדיפו המתיישבים בדרך כלל להישען על המשק המשפחתי הפרטי , עלפי מודלים "מיובאים" המוכרים להם מארצות מוצאם באירופה . הם פנו להתארגנות קואופרטיבית רק כאשר הפעילות השיתופית הביאה יתרונות ברורים : בייצור מוצרי חלב , שיווק , קנייה משקית מרוכזת ועזרה הדדית . עד ימי העלייה השלישית , השימוש המזערי בקואופרציה במושבות הותיקות המשיך להוות את הדמות העיקרית בנוף החקלאי 37 של הישוב . העשייה הקואופרטיבית בהיקפים גדולים יותר באה קודם כל כפתרון מעשי מ"למטה " בידי קבוצות עבודה שהועסקו בחוזים . דילול המשאבים והקושי במציאת עבודה בארץ עודדו אותן להתארגן במשותף . תופעת הקואופרציה התרחבה במהירות לאחר שהקבוצות עברו מהעיר אל ההתיישבות הכפרית . כאן החלו המתיישבים לפתח ענפי ייצור ומערכת טיפול בילדים שאפשרו לנשות הקבוצה להשתלב בחיי המשק . בשתי הפעולות , תפסה הקואופרציה מקום מרכזי . הנחתת השיטה הקואופרטיבית "מלמעלה" לא התקבלה יפה אצל החקלאים...
אל הספר