המורשת הקהילתית היהודית הייתה יסוד חשוב ליצירת תרבות הקיבוץ . זו הייתה מורשת שהגדירה עצמה בחברה בגלות . מצד אחד חברה וולונטרית הדואגת לכל חבריה כמו בקיבוץ . חברה המבינה שעליה לבנות עצמה בכוחה ההתנדבות הגנוז בה , ומצד אחר חברה המבינה שללא מעורבות של כוחות עליונים ימשיך העולם להיות בגלות , ולנצח יכלול אי צדק . כל זמן שאנו שרויים בהיסטוריה לא יחסר אביון מהארץ . לא כן בקיבוץ שתבע מימוש מלא של הרצון להקים חברה נחלצת מן הגולה . אמנם , בקהילה המסורתית , הכל עומדים כשווים בפני בורא עולם , אך הרבנים , הגבאים , עשירי העיר , הפילנתרופים והמקורבים למלכות תמיד יישארו שונים מעמי הארצות , מן העניים ומוכי הגורל . רק בני הישיבות , גם אם באו מבתים כאלה , היוו נס סוציולוגי כי היו יכולים לעבור ממעמד למעמד . גורלם המיוחד של בני הישיבות היה מעין עדות חברתית לכוח הרוח והתורה , אך אלו היו בסופו של דבר היוצאים מן הכלל . בקהילה היהודית כמו בקיבוץ התקיימה רשת צפופה של מוסדות המגינה על הכל , אך שמרה ולעתים הנציחה את המרחק בין המקצועות , המעמדות והשוני האינטלקטואלי . על כן העדיף הקיבוץ בראשיתו חברה שחפנית ענייה של...
אל הספר