היחס לעולם החיצוני בחשיבה האקזיסטנציאליסטית האקזיסטנציאליזם הפילוסופי מאמצע המאה התשע עשרה התאפיין ביחס אירוני וחשדני כלפי החיים החיצוניים והחברתיים . רן סיגד הגדיר עמדה זו כדלקמן : לא הקשר בין יסודות הוא העומד כאן במרכז הדיון , אלא התכנסות בפנימיותו של המתנסה והמרגיש , שבשבילו תופעה משמעותה לא רק משהו חיצוני , אלא גם הרגשה אישית , שאי אפשר לבטאה , ושהיא משפיעה בכל זאת על חייו . זאת ועוד , בדרך כלל נדמה לו לאקזיסטנציאליסט שהרגשתו הפנימית דווקא היא משמעותית בשבילו הרבה יותר מאשר חייו המשותפים עם הזולת בעולם , והוא אף שונא את החברה והכלליות בגלל אותה אלימות שהיא מפעילה עליו כדי ליצור ממנו את שטוב בעיניה על פי חוקיה שלה , כפי שהראה היגל . האקזיסטנציאליסט הוא בעד אלימות הפוכה , בעד הריסת הכלליות לטובת אישיותו המקרית והשרירותית , המתאפיינת בכך שהיא נמצאת סתם כך ללא הסבר ואינה מובנת לא לעצמה ולא לאחרים , ובתור כזו דווקא היא תובעת צידוק . על פי סיגד האופי האנטי חברתי של ההגות האקזיסטנציאליסטית המודרנית מבית מדרשם של קירקגור וניטשה מהותי לטיבן האקזיסטנציאליסטי של תורותיהם . לעומת זאת , כפי שעו...
אל הספר