בפרק הראשון פתחתי בשאלת היחס שבין המיתוס והריטואל , שהטרידה חוקרי דת רבים בראשית המאה העשרים . באמצע המאה הועמדה לדיון מחודש שאלת היחס שבין המיתוס ובין החוויה הדתית . באמצעות בחינת גלגוליהם של מיתוסים יווניים לתורות מיסטיות גנוסטיות בשלהי העת העתיקה שאל חוקר הגנוסיס הנס יונס : " מה קדם למה ? החוויה או המחשבה , הרגש או המושג , האימון הסובייקטיבי או התיאוריה האובייקטיבית " ? וזו המסקנה שהגיע אליה : התיאוריה קודמת לחוויה ואין היא השלכה שלה , היא המאפשרת אותה , ולא נובעת ממנה – הפוך למערכת היחסים שהפסיכולוגיזם נוטה להציג . כאן , כמו במקרים אחרים , המחשבה האובייקטיבית היא התנאי לאפשרותה של החוויה . אני רואה בשיטה הספקולטיבית " השלכה" במובן אחר : לא של חוויות שנחוו בפועל , אלא של גישה טוטלית כלפי ההוויה , שהסברה התיאורטי הוא עניינה הבוער בעצמו . אם כן , התיאוריה המפורשת נבעה מעמדה קיומית – אני קורא לה ה"אובייקטיביזציה" הראשונית , בכך כוונתי לדבר מה בעל תוקף טרנסצנדנטלי ... ללא דוגמטיות מקדימה לא תיתכן מיסטיקה בעלת תוקף . במאמרו יוצא יונס במפורש נגד פירושו של , Volker הרואה בשיטתו של אוריגנס
אל הספר