כוונה במקורות היהדות

מעשה וכוונה במקרא מן המפורסמות הוא שכבר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים טען שמשמעותן של מצוות מקראיות רבות וטעמיהן מתבררים לאור שיטות הצאביה , אותה כת של עובדי אלילים המוזכרת בקוראן , שהתקיימה בראשית האסלאם בחראן שבצפון עיראק הסמוכה לנהר פרת בגבול סוריה ואסיה הקטנה . הרמב"ם זיהה כת זו עם משפחת המוצא של אברהם , וכינה בשמה את כלל עובדי האלילים . לשיטתו רבים מאיסורי התורה באים לשלול חוקי פולחן אליליים , והלכות רבות מהלכות בית הבחירה ומהלכות כלי המקדש הוסברו על ידו כאלטרנטיבות למקובל בקרב אנשי הצאביה . אחד מגלגוליה של תפיסה זו בחקר היהדות והמקרא הוא ההבנה , שדרכי הפולחן במקרא מושפעות לעתים קרובות מפולחנים של דתות אחרות בין בדרך של קבלה תוך מתן נימוקים חדשים ובין על בסיס שלילה וביטול של המקובל בעמי הסביבה . הנימוקים החדשים הם התשתית המקראית למשמעותם הפנימית של מעשי המצוות המוטלים על עם ישראל . רק בימי חז"ל הוענקה לשורש ן–ו–כ משמעות כוונתית , בבחינת התרכזות , מחשבה , הסבת תשומת הלב הפנימית לעניין מסוים . אולם כבר 69 ראו לעיל עמ' 6 › הערה . ›› חוויית הקומיוניטס ( communitas ) שתיאר טרנר , כלימינליות...  אל הספר