החפיפה בשימוש בין המקור הנטוי לבין המקור המוחלט בלשון המקרא

שמואל פסברג א . מבוא אחד ממאפייניה של לשון המקרא הקלסית הוא קיומן של שתי צורות מקור , המוחלט והנטוי . אפשר לתאר את שימושי המקור המוחלט ואת שימושי המקור הנטוי כמהווים פראדיגמה משלימה ' , אם כי החלוקה בין שתי הצורות איננה מקוימת תמיד . בלשון המקרא המאוחרת יש 2 סימנים לחפיפה הולכת וגוברת בשימושי שתי צורות המקור , ומחפיפה זו יש להסיק שהפראדיגמה המשלימה מתערערת . אני מבקש לשאול כאן שאלה שטרם נשאלה במחקר אך לדעתי מתבקשת : מהו התהליך שהביא לחפיפה בשימושי המקור המוחלט והנטוי בלשון המקרא המאוחרת ? אפתח בסקירה קצרה של שימושי הצורות כדי להציג את הרקע להתפתחות התופעה . אלה הן צורות המקור המוחלט וצורות המקור הנטוי בלשון המקרא ! 1 על חלוקת השימושים בין המקור המוחלט לבין המקור הנטוי ועל השימושים החריגים , ראו , למשל : ז' בך חיים , עברית וארמית נוסח שומרון , ה : לשון תורה , ירושלים תשל"ז , עמ' J . M . Sola-Sole , ; 151-150 L ' infinitif semitique , Paris 1961 , pp . 69-104 : B . K . Waltke & M . O'Connor , An Introduction to Biblical Hebrew Syntax , Winona Lake , Indiana 1990 , pp . 580-61 I 2 ראו בן ...  אל הספר