גולים ונשארים — אסטרטגיות של בדלנות פנימית בראשית המאה השישית לפנה"ס

דלית רום שילוני א . פתיחה בשלוש תקופות במאות השישית והחמישית לפה"ס מציגים המקורות הספרותיים במקרא מחלוקות בין גולי בבל ובין הנשארים ביהודה . הראשונה בתקופה הניאו בבלית — החל בגלות יהויכין 597 ) לפנה"ס ) ועד לחורבן ירושלים 586 ) לפנה"ס ) וזמן בלתי ידוע לאחר מכן — ושתי האחרות בתקופה הפרסית : תחילה , בין הכרזת כורש לחנוכת בית המקדש השני , ימי הנהגתם של ששבצר , זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק 516-538 ) לפנה , ( ס" ולבסוף , ימי עזרא ונחמיה בירושלים 432-458 ) לפנה . ( ס" 1 הנסיבות ההיסטוריות והנתונים הספרותיים הביאו חוקרים למקד את תשומת הלב 2 בתקופות המאוחרות . מנקודת מבט היסטורית , הכרזת כורש ובואם של שבי ציון לירושלים על מנת להקים את בית ה' ולחדש בו את העבודה , מציינים ראשיתו של פרק חדש בתולדות ישראל . ספר עזרא נחמיה מלמד כי בהקשר זה נבנה חיץ ברור בין השבים מן הגולה לעומת היושבים בה זה מכבר ( כגון עז' ד , ( ה-א חיץ שביסודו ניצבו שאלות של השתייכות : מי 3 רשאי לקחת חלק במפעל ההתחדשות ? מי נכלל בציבור , ומי איננו חלק ממנו ? ובעוד  אל הספר
מוסד ביאליק