. 7 עיינו עד כה בשתי מסורות של גישה לשאלת החירות : המסורת , שבעיקרה הסינתיזה בין ההעדפה ובין הרצון , והמסורת הסטואית , שבעיקרה ההעדפה של מה שראוי להיות מועדף , כשההעדפה נישאת על ההבנה הנכונה . מכיוון שהמסורת הסטואית דווקא היא בעלת שלימות שיטתית ורישומיה ניכרים ביותר , ומכיוון שהיא םלע המחלוקת , נקדיש עתה דיון לתפיסתו של שפינוזה , שהיא בת מסורת זו . ויש לציין , כי שפינוזה מייצג תפיסה שיטתית עקיבה ביותר מבחינת הכיוון של מסורת זו . במסכת המדינית 6 פרק ב , סעיף ז אומר שפינוזה בתרגומו של חיים וירשובסקי : ( ' אך אין איש יכול להכחיש כי האדם , בדומה לשאר אישי ( הטבע , ( משתדל ככל שהדבר תלוי בו , לקיים את ישותו , שכן לו היה אפשר להעלות על הדעת הבדל כלשהו בעניין זה , מקורו היה צריך להיות בכך שהאדם הוא בעל רצון חופשי . אבל במידה שנתפוס את האדם כיותר חופשי בה במידה ניאלץ לקבוע שהוא חייב בעל כורחו לקיים את עצמו ולשלוט ברוחו . בזה יסכים עמי על נקלה כל מי שאינו מחליף חירות במקריות . שהרי החירות היא מעלה * או שלמות ; לפיכך כל דבר שהוא ראיה לאי יכולת באדם אי אפשר שייוחס לחירותו של האדם . על כן אי אפש...
אל הספר