ג. הכרה ואמת

( ד ) ההכרה . ניסינו עד כה לעמוד על טיבה של התודעה בדרך שאפשר לקרוא לה רגרסיבית : יצאנו מן הפעילויות של התודעה ואגב נסיגה מהן ביקשנו להעמיד על אופיה היסודי . ראינו שמאחורי פעילויות אלו עומדת ההבחנה היסודית בין התודעה למצבים , זו המתגבשת בקאטיגוריות של הסובייקט והאובייקט , ומאחורי הבחנה זו עצמה עומדת ופועלת הספונטאניות . נבוא לברר עתה בירור נוסף את טיבה של התודעה . התודעה היא שקובעת את המרחק בינה לבין המצבים , כלומר היא היסוד והמניע להבחנה בין הסוב ייקט לאובייקט . אבל יש לה לתודעה גם צד אחר , שכן היא באה לגשר על פני אותו המרחק שהיא בעצמה יוצרת . לגבי המושא , שהוא הקוטב שכנגד התודעה , מקיימת התודעה יחס מיוחד , הוא היחס שאנו מכנים אותו בשם יחם של הכרה . התנאי המיטאפיסי להכרה הוא בעצם ההבחנה בין הסובייקט לאובייקט . אילולא הבחנה זו , כלומר אילו היתד . התודעה במעמד של מציאות חיצונית , היו היחסים בין התודעה למציאות זו כדוגמת היחסים שבתוך המציאות בדרך כלל , כגון יחס סיבתי או יחס שבין פרט לכלל או שבין פרט לסוג וכיו"ב , אך לא היו אלה יחסים הכרתיים . אבל עובדה היא שהיחסים בין התודעה למציאות אינם...  אל הספר