ספרה של עינב רוזנבליט סוקר את אמנות המחול כתעודה חברתית; הוא בוחן את המעבר מאמנות קולקטיבית-מגויסת לאמנות אישית-חתרנית. ביסוד הספר עומדת ההנחה שאמנות יכולה לחולל אצל נמעניה שינוי בתפיסה. אמנות המחול הנה ייחודית בכך שהיא פונה אל התבונה הגלומה בגוף, ולכן יכולה לחצות את גבולות השכל ולכוון ישירות ללב – כך גדל ערכה הטרנספורמטיבי עבור הקהל.
שלושת פרקי הספר תפורים בחוט המשמעות שיש באמנות ביחס למציאות. בפרק הראשון מוצגת תכליתה של האמנות הביקורתית ונסקר ערכה של אמנות אוטונומית ככלי לערעור על מציאות דכאנית. הפרק השני סוקר את האופן שבו שירתה האמנות הישראלית את האידיאולוגיה הציונית בימי הראשית, ואגב כך בוחן גם את החתרנות של האמנות העכשווית ביחס לתפיסה ההגמונית. הפרק השלישי מתמקד במיתוס הגבורה וההקרבה הישראלי ובהשלכותיו על תפיסת הזהות הלאומית; הוא סוקר יצירות מאמנויות המופע אשר מערערות על היצמדות הרסנית לערכים מן העבר.
הכתבים של תורת הנפש הבודהיסטית מתייחסים להרגלים מנטליים שעיצבו את תודעתנו בעבר, ולעיתים מגבילים את המפגש שלה עם המציאות העכשווית. אחד הדפוסים מכונה "רוח רעבה", המאופיינת בקורבניות, בתשוקה בלתי ניתנת לסיפוק וברעב מתמיד אשר אי אפשר להשביעו. יחידים וקבוצות עוברים במהלך חייהם דרך מצב זה של "הרוח הרעבה". ההיחלצות מ"הרוח הרעבה" אפשרית באמצעות התבוננות קפדנית בהווה וְויתור על דפוסים מנטליים שאומצו בעבר ואינם מיטיבים עוד. ספר זה מתייחס לתודעה הלאומית הישראלית כמי שנוטה לשעתק הרגלים מן העבר, ומניח שהאמנות, ואמנות המחול בפרט, מציעה התבוננות ביקורתית בדפוסי התנהגות מיושנים ומפגש טרי עם מציאות ההווה.
אל הספר