המוזיקה הפופולרית חוותה הלם במחצית השנייה של שנות ה-70 עם הופעת הפאנק. זהו ז'אנר מוזיקלי שהציג חזון עגמומי, ציני, אירוני וביקורתי חסר תקדים ביחס לתרבות השלטת ולמשמעות החיים. הפאנק עשה זאת תוך כדי דה-מיסטיפיקציה של תרבות הרוק; הוא הגיב לעליית הריאליזם החדש בבריטניה ובאמריקה, אגב שילוב מקורי של מחאה, ייאוש ודימויים של אנרכיה.
הפוסט-פאנק והניו-ווייב, הז'אנרים המוזיקליים שהופיעו עם דעיכתו של הפאנק, המשיכו את הלך הרוח הביקורתי, אבל חרגו מהאסתטיקה הפאנקיסטית של גיטרות-בס-תופים אל עולם שכולו חדשנות טכנולוגית ושילובים של רגישויות מודרניות ופוסטמודרניות. דיכאוניים, אפלים, שחורים, מהולים בצבעי סינתיסייזרים קדומים, מכונות תופים, סינקלווירים קרים וחומות גיטרות מהדהדות – הפוסט-פאנק והניו-ווייב השליטו דפוסי אמנות חדשים בתוך תרבות הרוק, לעתים תוך כדי התנגדות להיבטים מגוונים בתרבות הרוק. בישראל, הנציגים הבודדים של הגל המוזיקלי החדש החלו לעסוק מפעם לפעם במעבר מהקולקטיב ליחיד, מציניות כלפי החזון הציוני עד לשאיפה להתנתק ממנו.
ספר זה מאגד מאמרים שנכתבו מזוויות שונות – היסטוריות, סוציולוגיות, ספרותיות, מוזיקולוגיות, סמיוטיות ועוד, לצד קטעי זיכרונות ביוגרפיים ומסות עיתונאיות – על מנת להאיר צדדים חבויים וחשובים בשנות ה-70 וה-80, אחת התקופות החשובות והעשירות בתולדות המוזיקה הפופולרית, בצומת קריטית שבו שנות ה-70 נבלעות בתחילתו של העידן הרייגניסטי והתאצ'ריסטי, שכמו נחוש לשנות סדרי עולם. ספר זה מנסה להבין את המפץ התרבותי שהשפעותיו ניכרות עד ימינו.
אל הספר