במקום הגישה המוכרת, שגרסה שהסכמים מדיניים מקיפים יביאו לקשרים כלכליים, כיום שולטת גישת גשרי הכלכלה: התמריצים לקשרים כלכליים מסייעים ויסייעו להגיע לקירבה מדינית, בין ישראל למדינות ערב. "הסכמי אברהם" עם איחוד האמירויות ובחריין, הם דוגמה מובהקת למגמה זו, אך הם רק קצה הקרחון.
מדינות ערב רוצות בקשר עם ישראל, לא כי הן אוהבות את ישראל (הן לא), אלא כי הן אוהבות את עצמן. אלו נאבקות יום יום עם בעיות דרמטיות - שפתרונן נמצא במידה רבה בחדשנות הישראלית ובמיקומה הגיאוגרפי – בנושאי מים, חקלאות, אנרגיה, מסחר, תעסוקה ועוד. הצורך בקשרים כלכליים הוא הדדי ובשונה מחלום העבר בדבר "מזרח תיכון חדש", בפני ישראל, המגזר העסקי והאזרחים ניצבות הזדמנויות כלכליות ומדיניות היסטוריות, שאסור להחמיצן.
אל הספר