חוק המאבק בטרור, שנחקק ב– 2016, מעניק לרשות המבצעת את הסמכות הקיצונית להכריז על ארגונים ארגוני טרור, ועל סמך הכרזה זו לנקוט צעדים מרחיקי לכת נגד מעגלים רחבים של חברים, פעילים ואוהדים. עם חקיקת חוק זה, שנועד במהותו להחליף את תחיקת החירום בתחום המאבק בטרור בחקיקה מודרנית המתאימה למדינה דמוקרטית, נהפכה סמכות ההכרזה לחלק בלתי נפרד מהחקיקה הקבועה של מדינת ישראל.
על רקע זה המחקר מבקש לחזור למושכלות יסוד ולשאול כמה שאלות בסיסיות: מה מקומו של מנגנון הכרזה כזה במדינה דמוקרטית? מהן התכליות הספציפיות המצדיקות מתן סמכות לרשות המבצעת להחליט בהליך מינהלי - הנסמך פעמים רבות על ראיות סודיות – שארגון הוא טרוריסטי? מהם המחירים הכרוכים בכך, ומהן הערובות הדיוניות המינימליות הדרושות כדי להבטיח שימוש ראוי בסמכות זו? המחקר מבקש להתמקד במיוחד בשאלה הנדחקת לעיתים קרובות לשוליים: כיצד עלולה סמכות ההכרזה להשפיע על המרחב הדמוקרטי – לפגוע בחופש הביטוי הפוליטי, לצנן התארגנויות אזרחיות או להצר את מרחב הפעולה של החברה האזרחית?
מחקר זה בודק את השאלות האלה על רקע בחינה מעמיקה של הסדרי ההכרזות שאומצו בעשורים האחרונים במועצת הביטחון של האו"ם, באיחוד האירופי ובארבע מדינות דמוקרטיות: ארצות הברית, קנדה, בריטניה וגרמניה. על בסיס בחינה זו המחקר מציג שורה של המלצות לפרשנות מנגנון ההכרזה בחוק המאבק בטרור ומציע כמה הצעות לתיקון החוק.
אל הספר