העיסוק בסיוף הוא הציר המרכזי אשר סביבו מתרחשים האירועים ההיסטוריים אשר נסקרים בספר זה. הנחת היסוד היא שהסיוף הוא "משהו" – יותר מ"שני אנשים שדוקרים זה את זה". הסיוף הוא ענף מעמדי שהיה נחלתה הבלעדית של האריסטוקרטיה האירופאית, והוא נושא מטען תרבותי רב-שנים. מהמאה ה-18 ואילך עסקו יהודים באירופה בדו-קרב ולאחר מכן בסיוף מודרני כאמצעי להשתלב בחברה. המעמד הבכיר וההישגים הנכבדים של סייפים יהודים במדינות מובילות בסיוף – צרפת, הונגריה, איטליה וגרמניה – מפריכים את הצגת היהודי כדמות "גלותית" כביכול. מסתבר שיהודים זכו במדליות אולימפיות ובאליפויות עולם בסיוף יותר מבכל ענף ספורט אחר, ובאופן יחסי רב יותר מעמיתיהם הלא יהודים במדינות השונות.
אודי כרמי מתמקד ביהודים שעלו ארצה וניסו לשמר את הסיוף כחלק מהתרבות אשר ממנה באו. הסיוף משמש בספר זה מקרה מבחן להבנת התפקיד החברתי שממלאת תרבות פנאי אליטיסטית המובאת על ידי מהגרים מבית גידולם לסביבה זרה. בספר זה נבחנת מקרוב קהילה קטנה שנאחזה בסיוף כגורם מלכד. העולים עסקו בסיוף בינם לבין עצמם; לעיתים קיימו אימונים ותחרויות במשותף עם קצינים מצבא בריטניה ששירתו בארץ ישראל.
עד שנת 1965 נחשב הסיוף לענף ספורט אזוטרי בישראל. בניסיון לחלץ את הענף ממעמדו השולי הציבו לעצמם מוסדות הספורט שתי מטרות שנועדו לשרת זו את זו. המטרה הראשונה הייתה להפוך את הסיוף, לראשונה בהיסטוריה, לספורט עממי. המטרה השנייה הייתה להשתמש בענף הסיוף ככלי חינוכי למי שהוגדרו כ"ישראל השנייה". בחלקו האחרון מתאר המחבר מיזם חברתי שבו הונחלה תרבות הסיוף לקבוצות אוכלוסייה שונות כחלק מניסיון לשלבם בחברה הישראלית. במיזם זה הוכשרו גם פעילים של תנועת "הפנתרים השחורים" למדריכי סיוף.
אל הספר