|
|
עמוד:12
את ההיסטוריה הפלסטינית בעידן המודרני ח'אלידי מתעקש לכתוב במונחיה שלה ובלי לבטל את הייחודיות של הקשרה . הקשר זה , הוא כותב , "כולל את ההיסטוריה היהודית והישראלית , אך אסור שייבלע בה או יוכפף לה . ממש כשם שאין להבין את ההיסטוריה של צרפת בלי להביא בחשבון את הסכסוכים שלה עם גרמניה ועם בריטניה בשלוש מאות השנים האחרונות , לא יעלה על הדעת לסכם את ההיסטוריה שלה ולמצותה בסכסוכים האלה או לראות בה רק נספח של תולדות יריבותיה לשעבר" ( עמ' . ( 36-35 בכך אכן טמון כוחו של הניתוח המעגן את היחסים הפנים פלסטיניים בשדה היחסים הבינלאומיים ( בין בריטניה , צרפת , ברית המועצות וארצות הברית ) ואף מראה כיצד מסורות שלטוניות נדדו ממחוז שליטה קולוניאלי אחד למשנהו . למרות יתרונותיה של גישה מחקרית זו , היא נוטה לבטל את כוחם המכונן של היחסים השלובים בין הפרויקט הפלסטיני למפעל הציוני , שמוצג בספר כיריב פוליטי מחוכם ותו לא . ח'אלידי אינו מחסידיה של התפיסה החדשה בהיסטוריוגרפיה ובסוציולוגיה המבקשת לבחון את ההיסטוריות המשורגות של שני העמים במסגרת אנליטית אחת : הוא מקפיד להבחין הבחן היטב בין שתיהן ולהדגיש היררכיה של כוח ושליטה . לדבריו , הוא נמנע מלהשוות גורמים שלדעתו אינם "בני השוואה : " " אני טוען כי במקום להשוות את החברה הפלסטינית ליישוב , קהילה שלא דמתה לה בשום צורה ואופן ( אך ניטש ביניהן מאבק לחיים ולמוות על השליטה בארץ , ( יש להשוותה לחברות ערביות אחרות בשלב התפתחות מקביל" ( עמ' . ( 43 בריאיון שערכתי עמו לקראת הוצאת הספר בעברית , הכיר ח'אלידי בחיסרון זה , בייחוד אשר לתקופה שלאחר , 1967 לנוכח התלות ההדדית שנוצרה מאותה העת בין החברה הפלסטינית לחברה הישראלית . הוא הודה כי אמנם הוא אמון על המקורות הארכיוניים האירופיים , הערביים ואף העות'מאניים , אבל בשל אי ידיעת השפה העברית נמנעה ממנו הבנה אינטימית 4 של יחסי הגומלין בין המתיישבים הציונים לפלסטינים . ביקורת דומה אפשר למתוח גם על ייצוג תפקידם ההיסטורי של הפלסטינים אזרחי ישראל , הזוכים בספר לאזכור חטוף בלבד , ולעולם הם בעמדה פסיבית של מיעוט מדוכא הנטול אותה "סוכנות פעילה" שח'אלידי מבקש להאיר . בשיחה עמו הסביר ח'אלידי כי הוא מזהה מגמה חדשה הקושרת בין המיעוט הפלסטיני בישראל לבין ירושלים כמרכז תרבותי ופוליטי , אבל הוא נמנע מלכתוב על כך בשל היעדר ריחוק היסטורי שיאפשר לו להעריך את התהליכים כראוי . בתוך כך ח'אלידי מדגיש כי ספר זה אינו מציע היסטוריה "רוויזיוניסטית , " הנדרשת לדעתו "לסיפר על סמכותי ומבוסס , אך פגום מיסודו בדרך כלשהי" ( עמ' . ( 38 גם אם קיים "נרטיב לאומי פלסטיני עם מיתוסים משלו , " המחבר טוען כי "אין סיפר על מוסמך ומבוסס שבהשוואה אליו אפשר להעמיד עבודה זו" ( עמ' . ( 39-38 היעדרם של מנגנוני הנחלה מדינתיים ( מערכת חינוך , רשות שידור , טקסים ממלכתיים וכו ( ' וארכיונים מסודרים מקשה על ההיסטוריון של
|
|