|
|
עמוד:9
פתח דבר גיבוריו של ספר זה הם היהודים הראשונים המודעים להיותם בניה של 'העת החדשה . ' נושאו של הספר הוא המיפגש שבין קליאו , המוזה של כתיבת ההיסטוריה , למינרוה אלילת החוכמה , ועלילתו משחזרת את תמונת ההיסטוריה , שעליה נשענה האידיאולוגיה היהודית המודרנית הראשונה — ההשכלה . אומנם אין הנחתום מוסמך להעיד על עיסתו , אך בהציעו לקורא את הדיון הפרטני בהכרת העבר של ההשכלה במאות י"ח-י"ט , אין הוא פטור מלהצביע על נגיעת הדברים לשיח האינטלקטואלי במקומותינו ובזמננו . משקלה המעצב וקובע הזהות של ההיסטוריה בתודעתם של יחידים ועמים הוא מן האמיתות שאין עוד צורך להוכיחן . נכון הדבר גם לגבי הפלורליזם בהיסטוריה — מספרם של תמונות העבר , דימויו ופרשנויותיו הוא כמספר האמונות , השקפות העולם והאינטרסים השונים והמנוגדים . בשנים האחרונות הולך ומתעצם העניין בזיכרון ההיסטורי הקיבוצי היהודי והישראלי . אבני יסוד בתודעה ההיסטורית של תקופת הגלות ( כמו למשל קידוש השם בזמן מסעי הצלב ) ויותר מכך מיתוסים לאומיים וציוניים ( כגון מצדה , תל חי , מלחמת תש"ח ) נבחנים מחדש בפולמוסים ערים , שנגיעתם האקטואלית והפוליטית המיידית מפקיעה אותם מרשותם הבלעדית של ההיסטוריונים המקצועיים . אם "הפסימיות כלפי ההווה והספקנות כלפי העתיד" מאפיינות , כפי שהצביעה לאחרונה אניטה שפירא ( אלפים , 10 [ תשנ"ה , ([ את הפוסט מודרניזם הישראלי ואת מגמת הרוויזיה ההיסטורית , הרי שאני מבקש להצביע על השלב המוקדם , הראשוני והיסודי של צמיחת המודרניזם היהודי גופו . החל מאותה שעה היסטורית שבה "גילו" המשכילים מתוך אופטימיות גדולה את 'העת החדשה , ' גיבשו את אתוס המודרניות והשליכו אותו על העבר כדי להמציא , ניתן לומר , מעין מסורת יהודית אלטרנטיבית שלה עתיד זוהר , הונח הבסיס התקדימי לכלל מדרשי הזמן ההיסטורי בתרבות היהודית המתחדשת . אף אותו פרק היסטורי של תנועת ההשכלה האירופית והיהודית , העומד כאן במוקד , איננו פרק חתום שרק חובבי נושנות מסוגלים למצוא בו עניין . קודם לכל ראוי לתת את הדעת לעובדה , שהמשכילים הם שפתחו לפני יותר ממאתיים שנה את
|
|