|
|
עמוד:66
גם בסיפור היציאה ממצרים , מיד לאחר בריחת העבדים מהשלטון המשעבד , נוכחים העבדים לדעת כי השחרור מן העבדות קשה עליהם . "ופרעה הקריב נ ? שאו ? ני ישראל את עיניהם ןהנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצדקו { ני ישראל אל יה ( ה" ( שמ' יד . ( 10 בני ישראל מבוהלים מעצם הציות לאל ומפחדים כי נגזר עליהם למות . ממקום השעבוד , הסבל והפחד הנורא תתעורר הצמיחה האמונית והלאומית . לאחר קריעת הים , בני ישראל מבחינים ביד המושטת אליהם , ידו של האב : "וילא ישלאל ^ ת היד הבד ילה אשר עשה יה ( ה במגלים מילאו העם את יה ( ה מאמינו ב ? הוה ו 3 מ $ ' ה עבדו" ( שמ' יד . ( 31 זאת הפעם היחידה בתורה שהעם מתואר כגוף אחד המאמין באלוהיו . ביציאתו ממצרים עובר העם טקס טהרה , לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרוחני . העם מכיר באל כריבון , כאל מושיע הדואג לברואיו . יונה מתפלל אל אלוהיו , הוא אינו מודה בחטאו . הוא מבטא את תודתו לאל המבחין בו בשעת מצוקה . יונה מתפלל עוד בבטן הדג , עוד לפני ישועתו . ובני ישראל פותחים בשירת הודיה המתארת את הישועה הגדולה שעשה להם האל , לאחר מעבר הים . שירת הים ( שמות טו ) אינה זהה בפרטיה לתיאור הפרוזאי כמו שתפילת יונה אינה מתאימה בכל פרטיה לתיאור הפרוזאי . שתי התפילות עיקרן שבח לאל האחראי על החיים ועל המוות . בני ישראל עמדו חסרי אונים מלפני הים כשמאחוריהם דולקים המצרים . מצב לימינלי זה שבין המוות לחיים הניע את העם להכיר בכוחו של בורא עולם . גם יונה נמצא בבטן הדג , על סף דלתי מוות , מוצא את מושיעו את אלוהיו . ישועת ישראל ממצרים מתחילה כבר במפגש של אהרון והחרטומים כאשר מטה אהרון בולע את מטות החרטומים . בסיפור המטות , הבליעה משמשת בצורה מטפורית למוות , "נ ? קלא גם פלע י ה גם הם לסכמים ( למכשפים ויעשו חלטמי מ ^ לים 5 לסטיל ! ם כן י משליכו איש מטהו ויהיו לתנינם ( יבלע מטה אהרן את מטתם" ( שמ' ז . ( 12-11 הבליעה של המטות היא רמז מוקדם למפלת המצרים . זוהי הטרמה של היעלמות התרבות המשעבדת . השורש בל"ע מופיע גם בשירת הים : "נטית למינך תבלעמו אלץ" ( שמ' ט"ו . ( 12
|
|