|
|
עמוד:82
דבר האל אי אפשר לשנות . רק רגשות אנוש , מחשבותיו ומעשיו ביחס לגילוים , או הסימנים הערוכים בעולמות החיצוניים ובעצמי הפנימי כדי להבהיר את האמת , רק הם יכולים להיות שונים . הבדל זה משנה את מהותם של הרגשות , המחשבות והמעשים בטומאתם , שאינה אלא שכחה והיפרדות מן השלמות הבראשיתית ומהפוטנציאל שלה הגלום בכל "עכשיו . " שכחה והיפרדות כאלה הן המולידות את הגאווה ואת היוהרה , וכמותן עושים גם ההרס וההפרעות הקרויות שפע ועצמאות , חירות ויוזמה . אז מתרחש היפוך הסדר : "העבד מוליד את גבירתו . " דוקטרינת הירושה נדחית ותכניה נהפכים , על דרך הפרודיה , למחזות תאטרון ולמוצגים מוזיאוניים . כל מה שהתקבל בשרשרת המסירה מובן כלקוי וכלא ראוי . מנקודת המבט של רגשות וחשיבה כאלה , נוכחותו הנצחית של רצון האל נמוגה ומתרחקת מכל אלה . פוטנציאל הבחירה החופשית של האדם על בסיס הבחנה מנומקת נעשה ערך עליון , מעל לכל ערך אחר . הוא מעוניין רק ב"עכשיו" וב"מחר . " הכול מועבר מן הביטחון שב"עכשיו" לחוסר הביטחון שבהבטחות ל"מחר , " והוא מוסר הלאה את הדבר שהוא מנסה לחמוק ממנו : אין הוא מאמץ את הברית המושלמת אשר בשרשרת המסירה , אלא מבקש למוסרה מתוך רגשות הגדולה והךיות של עצמו , שאין להם צורך , כך הוא חושב , לא באמת ולא בהתגלותה , אם הם באים בו בזמן משתי פתיחויות - האנושית והקוסמית . הרי מנקודת מבט זו די לו לאדם בעצמו . חירותו משמעה שעבודו של העולם , אך לא כניעתו שלו לאמת , שהוא והעולם כולו אינם אלא אותות שלה . על כן אי אפשר לתרגם את היהדות , את הנצרות ואת האסלאם זו לזו . מבחינה זו , קביעותיהן על העצמי כחובק כול ומספק לגמרי נפגמות בגלל האי אפשרות לתרגמן במלואן משפה אחת לכל שפה אחרת כעדות לכך . ההרג וההרס , הפיזור וההשפלה של העם בבוסניה קיבלו פרשנויות רבות , אך לא תשובות . בימינו זהו ויכוח בין מסורת לבין ההתכחשות לה , בין ירושה להבטחה . אם מבקשים מענה לסוגיית האלימות והאטימות בבוסניה , הנוגעות במידה זו או אחרת לכולם , יש לכוון את החקירה כלפי כל אופק , חיצוני ופנימי כאחד . גם אם המודרניות מנסה לכוון את המחשבה ואת המעשה כלפי החוץ וכלפי העתיד , היא חייבת עם זאת להודות שהניסיון שלה מעיד על הפתיחות הבלתי נגמרת של האופקים שעל פיהם היא קובעת את "הפרט הניתן להגדרה . " ממוגבלות זו נגזר הצורך הברור , כעת יותר מתמיד , לשוב לברית של המסורת . ואין זה יכול להיות צעד של נסיגה , משום שאם הזמן זורם ומשפיע בזכות האחדות , הרי שאליה האדם חוזר בהכוונת השפעתה . המסורת היא אפוא הסכמה לאי אפשרות למצות או להגדיר את האינדיבידואליות האנושית . דבר המתרחש בעולם שבחוץ אינו בר הפרדה מן העצמי האנושי , שאי אפשר למצותו . החירות שלו מוחלטת , אולם רק ביחס לאחדות שהריבוי מעיד עליה . האם אפשר לחדש את אומנות הירושה של הברית הבוסנית האותנטית ? אם כן , אזי האותנטיות שלה תימצא דווקא בדפוסים שאינם תלויים בזמן או באופן
|
|