על הזהות היהודית ואפיוניה

עמוד:526

מדרשי הלכה ומדרשי אגדה – ייצגו גישות חברתיות , מעמדיות , לאומיות , מוסריות ואמונתיות שונות , או מנוגדות , בכל הנוגע ליחס שבין אדם לאלוהיו , ליחס שבין האדם לחברו ולקהילתו , ליחס שבין היהודי למי שאינו יהודי . המחלוקות המרצפות את שביליה הנפתלים של היהדות באות ללמדנו כי הדיבור השגור בנוסח "היהדות אומרת , " או "היהדות גורסת , " אין לו שחר . מעולם לא דיברה היהדות בקול אחד , בשפה אחת ובדברים אחדים . יהודים אלה אומרים כך – ויהודים אחרים אומרים דברים מנוגדים . וככל שהנושא חשוב יותר , המחלוקת קשה יותר . ואין פטור מלבחור . האדם היהודי החילוני , בן זמננו , זה הרואה בעצמו בן בית לא רק בתרבותו החדשה , אלא גם בתרבות האנושית הכללית של תקופתנו , ניצב נוכח מורשתו התרבותית העתיקה – בסקרנות עצומה , באמפתיה סלקטיבית , בלב פתוח ובעין ביקורתית . הוא דוחה בתוקף את השאלה המוטחת בפניו " מי H מ K לברור ולבחור "? הוא אינו מוכן לקבל דין שונה והפוך מזה שחל על דומים לו בתרבויות אחרות . הוא מודע לכך שכל תנועה לאומית מודרנית בעת התהוותה וצמיחתה פונה אל נבכי עברו של עמה , כדי לדלות ממנו מקורות להשראה ולגאווה לאומית , שיזינו אותה במאבק על חירותו של העם ועצמאותו . התנועה הלאומית היוונית , למשל , לעת צמיחתה בשנות ה20– של המאה ה , 19– החלה בדרך הטבע להעלות בגאווה את תרומתה הגדולה של התרבות היוונית העתיקה להתפתחות התרבות האנושית הכללית ולבטא ערגה וכיסופים לימי גדולתה של יוון בימי קדם . הסופר היווני קוראיס אדמנטיוס נמנה עם ראשי תנועת התחייה התרבותית–הלאומית של עמו . הוא תרגם ליוונית מודרנית את כתבי הרודוטוס , והוציא לאור מהדורה חדשה של ארבעת ספרי האיליאדה . והנה , הכול יודעים כי יצירותיו של הומרוס , כמו יצירותיהם של שאר הקלאסיקונים היווניים , רוויות וספוגות באווירה מיתולוגית , ופנתיאון האלים שהיוונים הקדומים האמינו בו וקיימו את פולחניו משמש רקע קבוע בהן . באיליאדה נחתכות תוצאות הקרב ונגזר גורל הגיבורים באספות האלים . האם צריך היה אדמנטיוס " לחזור בתשובה " אל מקורות האמונה המיתולוגית היוונית כדי שיהא זכאי לעסוק בחומריה של המורשת התרבותית העתיקה של עמו ? כך גם החייאת המורשת התרבותית העתיקה של העם היהודי אינה מחייבת קבלת נורמות דתיות ואימוץ אמונות דתיות . דוגמה מובהקת לתרבות דתית שעברה תהליך של חילון היא המוזיקה הכנסייתית–הפולחנית , שחלקים ניכרים ממנה הם כיום מרכיב מרכזי בעולמם התרבותי של בני אדם חילוניים , אף לא רק בארצות בעלות עבר נוצרי , אלא גם בקרב חברות שהרקע הדתי הקודם שלהן הוא יהודי , מוסלמי , בודהיסטי או שינטואי . תהליך ארוך ונפתל התחדשותה של התרבות , השואבת השראה מכל הטוב והיפה שבמורשת התרבותית העתיקה אבל נפתחת גם להשפעותיה של התרבות האנושית הכללית , אינה מתמצית בלימוד , בהשכלה ובידיעה , גם אם הידיעה היא בסיס לכל פעולה יצירתית . תרבות הרי אינה גדורה רק בתחומיהן של הספרות והאמנויות – כלולים בה מגוון רחב של פעילויות אנושיות וחברתיות , אורחות חיים , ולהם ביטוי עשיר בסמלים , במנהגים , בחגים . שפת הסמלים אינה שפה רציונלית . גם במנהג ובחג יש מיסוד הסמל , וגם בהם אין ההסבר הרציונליסטי ממצה את הכול , ולעתים אף לא את העיקר . כיצד עומד היהודי החילוני המודרני מול מערכת מסועפת של סמלים , מנהגים וחגים , המעוגנים במורשת הדתית , והספוגים בסימבוליקה שלה , בתכניה , בניגון דתי ? השאלה אינה נעוצה בעיקרה במישור הרציונליסטי , וממילא גם אין לה תשובה פשטנית , המתנסחת בהגיונה של מחשבה מסקנית , אופרטיבית . השאלה היא מורכבת ויש לה היבטים תרבותיים , היסטוריים , חברתיים , רוחניים ואישיים , והתשובה לה תינתן בתהליך ארוך ורב נפתולים ולא בלי מאבק . העיקרון הוא , מצד אחד , שהסמלים ההיסטוריים נחוצים , אבל מן הצד האחר על כל סמל להיות פתוח לריבוי משמעויות , שייצקו לתוכו המשתמשים בו , ברוחם . ביטול המונופול האורתודוקסי על היהדות , לא רק בזירה הציבורית–הפוליטית , ולא רק בהקשרים תחיקתיים , אלא גם ובעיקר בתחומי החינוך , ההשכלה והתרבות , ותרגומו לא רק לביקורת האורתודוקסיה , אלא לא פחות מכך לטיפוח האלטרנטיבה של תרבות חיים יהודית–חילונית , שהיא גם פלורליסטית והומניסטית , הם תנאי הכרחי ל"דיאלוג בגובה העיניים , " בין הציבור החילוני לציבור הדתי , שייסוב בעיקר על מודוס ויוונדי דמוקרטי בין ציבורים המחזיקים בהשקפות עולם ובאמונות כה שונות . רבים בישראל תופסים את השסע בין דתיים לחילונים כשסע המדאיג ביותר בחברתנו , גם מכוח עצמו וגם מכוח היותו חופף שסעים אחרים , ובהם השסע הפוליטי . יחד עם זאת ראוי להדגיש כי ברבות מהשאלות הגורליות – שלום ומלחמה , דמות החברה , דמוקרטיה – מצויים חילונים ודתיים , אלה בצד אלה , משני עברי המתרס של המאבק – אם כי בשיעורים יחסיים שונים . גם המאבק נגד גילוייה הקיצוניים של הכפייה הדתית אי אפשר להגדיר אותו הגדרה פשטנית כמאבק בין דתיים לחילונים . במערכה על דמותה של החברה הישראלית ותרבותה הולכות ונרקמות הבנות , שותפויות ואף בריתות , בין יהודים חילוניים , שאינם מנוכרים למורשת עמם , ליהודים דתיים , הדבקים בערכיה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא