|
|
עמוד:485
הדת מהמדינה , נישואים אזרחיים והכרה בכל זרמי היהדות . בקרב השמאל הלא ציוני בולטת המפלגה הקומוניסטית , בגלגוליה השונים , "המפלגה הקומוניסטית הישראלית" ( מק"י , ( שהתקיימה בשנים 1965-1948 והיתה איחוד של פק"פ היהודית ו"הליגה לשחרור לאומי" הערבית מתקופת המנדט . ב1965– התפלגה המפלגה – הרוב הערבי ומיעוט של יהודים ייסדו את "הרשימה הקומוניסטית החדשה" ( רק"ח , ( ואילו רוב היהודים המשיכו בקיומה של מק"י . מק"י בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה שרדה עוד שנים אחדות והתמזגה בשנות ה70– ב"מוקד . " רק"ח כוננה ב1977– ( עם חלק מ"הפנתרים השחורים" וגורמים יהודיים וערביים אחרים ) את "החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון" ( חד"ש . ( בשנות ה , 90– על רקע התפוררות המשטר הקומוניסטי בבריה"מ , נטשו את חד"ש ה"פנתרים" היהודיים וגם חלק מהגורמים הלאומיים הערביים . היא חזרה ואימצה לה באותה העת את השם מק"י . מק"י , בתקופת היותה מפלגה יהודית–ערבית מאוחדת , אימצה , ברמה האידיאולוגית , את הגישה המארקסיסטית , האתיאיסטית , אל הפנומן הדתי ( הדת כ"אופיום להמונים , ( " וברמה הפוליטית דגלה ב"חקיקת חוקת יסוד דמוקרטית וחילונית , " ב"הפרדת הדת מהמדינה ; חופש הדת , המחשבה והמצפון , אי כפיית אורח חיים דתי על בלתי דתיים ואי כפיית אורח חיים חילוני על דתיים" וב"ביטול אי שוויון האישה בדיני אישות ( נישואים וגירושים , ( ירושה וכיו"ב . " ואולם גם בשנים האלה ניכרו הבדלים לא מבוטלים בהתייחסות הממשית אל השאלות האלה , ובייחוד אל השאלות הנוגעות למעמד האישה , בין המגזר היהודי במפלגה למגזר הערבי , שהתפשר עם הלכי הרוח המסורתיים שהיו דומיננטיים בקרב ערביי ישראל . מק"י דגלה ב"טיפוח ערכי ה 8 דמה של התרבות והמסורת הלאומית" ( של שני העמים , ( אך שללה את תוכניתו של שר החינוך זלמן ארן להנחלת "התודעה היהודית" ( 1957 ) כתוכנית שמייצגת " שוביניזם קלריקאלי . " לאחר הפילוג המשיכו שני הפלגים לדגול בעקרונותיה של מק"י המאוחדת , אך בהדרגה החלה התרחקות צנטריפוגלית של השתיים , מק"י , מכאן , ורק"ח , מכאן , מהעמדות המשותפות גם בתחום הזה . רק"ח , ואחר כך חד"ש , על רקע ההתמודדות שיש להן בציבור הערבי עם מפלגות לאומיות ואיסלאמיות , בחרו לעמעם במידה מסוימת את גישתן האתיאיסטית . מן העבר האחר , מק"י , בראשותם של מיקוניס וסנה , דבקה בגישה החילונית הרדיקלית , אך נטתה להדגיש את הצורך להתחבר עם המרכיבים הפרוגרסיביים במורשת היהודית , ואת הצורך למצוא בסיס משותף עם הפועלים הדתיים במאבק לצדק חברתי . את המפלגות הערביות האחרות ניתן לחלק , בנושא הדתי , לשתי קבוצות . הקבוצה האחת כוללת את "רשימות המיעוטים" שהיו מסונפות למפא"י והתקיימו בשנים 1981-1949 ואת " המפלגה הדמוקרטית הערבית" ( מד"ע ; מפלגה עצמאית בשנים 1996-1988 ומאז בברית עם התנועה האיסלאמית במסגרת "התנועה הערבית המאוחדת . ( " המפלגות האלה הן שמרניות בנושא הדתי ומחייבות מבחינה עקרונית את הסטטוס קוו , הכולל אוטונומיה איסלאמית בכל מה שנוגע לדיני אישות , תמיכה בחקיקה מוניציפלית איסלאמית ( כגון בנושא של מכירת אלכוהול ) וקבלת המציאות של אי שוויון האישה . הקבוצה האחרת כוללת את "הרשימה המתקדמת לשלום" ( רמ"ל , ( שהיתה פעילה בשנים , 1992-1984 ואת "הברית הלאומית הדמוקרטית" בראשות עזמי בשארה ( בל"ד , ( שפעלה ברחבי המגזר הערבי מאז . 1996 המפלגות האלה , הכוללות בשורותיהן גם נוצרים , מדגישות בעיקר את שאיפותיהן הלאומיות ודוגלות בלאומיות ערבית חילונית אף שמסיבות אלקטורליות לעתים קרובות הן נוהגות בפרגמטיות ונוטות לטשטש את אופיין החילוני . בתווך , בין מחנה השמאל למחנה הימין , תפס מחנה "המרכז" את מקומו של המחנה האזרחי . בראשיתו הוא הונהג בידי הציונים הכלליים וכלל במשך הזמן את גלגוליהם השונים של פלגי מפלגה זו . הציונים הכלליים א , ' שניתן לראות בהם מרכז– מפלגות שמאל , כמק"י ואחריה רק"ח וחד"ש , שהיו להן שורשים עמוקים בציבור הערבי בישראל , דגלו אידיאולוגית בהפרדת הדת מהמדינה , אבל נטו להתפשר עם הלכי הרוח המסורתיים הדומיננטיים בציבור הערבי . בתמונה : תופיק טובי איש רק"ח קורא קריאת ביניים במליאת הכנסת , 1990
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|