קליטת העלייה ו"הסוגיה הדתית"

עמוד:458

המשמעות הראשונית , הפשטנית–משהו , של כור ההיתוך היתה תהליך , שבו מתנתקות כל קבוצות העולים הנבדלות מהמרכיבים התרבותיים המייחדים אותן ומבדילים אותן זו מזו , כדי ליצור ביחד מערכת חברתית–תרבותית , שתשמר במקצת כמה מהאפיונים הייחודיים לקבוצה , אבל ביסודו של דבר תהיה בה דומיננטיות של התרבות הארצישראלית , כפי שהלכה והתגבשה בארץ בחותמם של עולי העליות הקודמות , שבאו ברובם ממזרח אירופה . ( ר' הערכים רב–תרבותיות בחברה הישראלית והמשכיות ושינוי בחברה הישראלית : המבחן של כור ההיתוך במדור זה ) זו היתה תרבות חילונית בעיקרה , אירופית ברבים מתכניה , שעוצבה בידי אנשים שגדלו בבתים יהודייםאשכנזיים , שאף כי עשו מאמצים רבים לעצב חיים חברתיים ותרבותיים שיהיו קוטב נגדי לתרבות המוצא שלהם , עדיין ניכר חותמה בתרבותם החדשה . השינוי המהפכני שחוללו לא היה בו כדי לבטל את הפערים בינם לבין עולי ארצות האיסלאם . יתר על כן , הצלחתם בביצוע השינוי המהפכני , ש"החייאת" העברית היתה ביטויו המרשים ביותר , העניקה להם לא רק הכרת ערך עצמית גבוהה , אלא גם שכנוע פנימי כי אותו תהליך עצמו ראוי שיעברו לא רק עולי הגל הראשון של פליטי אירופה כי אם גם עולי הגלים שבאו אחריו , שבהם היה חלק הארי ליוצאי ארצות האיסלאם . אינטלקטואלים , המזוהים עם "הקשת הדמוקרטית המזרחית" טענו בקובץ מאמרים "מזרחים בישראל" שהופיע בראשית שנות ה , 2000– כי גישת המודרניזציה האירופוצנטרית סיפקה ציר מארגן אידיאולוגי ותיאורטי לפרויקט כור ההיתוך וכי "היא התפתחה בעבודתם של סוציולוגים ואנתרופולוגים ... והתאימה כמסגרת מאשררת של לאומיות חילונית ואפילו מדעית של האומה . " משה ליסק , בספרו העלייה הגדולה בשנות החמישים – כישלונו של כור ההיתוך , שותף לביקורת על עיוותיה של מדיניות הקליטה , אך נזהר מלייחס אותם בכללותם ל"ציר מארגן אידיאולוגי ותיאורטי . " את מחקרו הוא מסכם בשורות הבאות : "המפגש בין הוותיקים , שבנו מערכת מוסדית וחברתית מודרנית יחסית , ובין העולים מהמזרח , שרובם ככולם היו בעלי זיקה חזקה למערכות תרבותיות מסורתיות , לא התרחש על בסיס יחסים שוויוניים וסימטריים . נטיית הקולטים לפטרונות ושאיפתם לדומיננטיות ולהגמוניה היו מסימניה הבולטים של תקופת העלייה הגדולה של שנות ה . 50– בעיצומו של המפגש הבלתי סימטרי הזה בין הוותיקים לעולים נעשו ... שגיאות רבות שפגעו בנורמות היסוד של הקהילות המסורתיות , כגון מעמד האב במשפחה והדבקות במסורת ובמנהגים יהודיים מקומיים . סיפור הקליטה של העלייה הגדולה , העלייה הראשונה בתולדות המדינה , הוא אפוא סיפור מורכב . היו בו הישגים מרשימים , בעיקר בתחום הקליטה הפורמלית–מוסדית , אבל לא נעדרו ממנו גם פרקים מכאיבים ומאכזבים , בעיקר בתחום הקליטה החברתית–התרבותית . " השפעתם של הפרקים המכאיבים והמאכזבים עתידה להופיע במרוצת כל שנות המדינה ואחד מביטוייה הקשים היה בזיהויו הגובר והולך של השסע העדתי , בין אשכנזים למזרחים , עם השסע בין דתיים לחילוניים . : 1950 הסערה סביב פרשת חינוך ילדי תימן בפעם הראשונה מאז קום המדינה עלתה הסוגיה הדתית בקליטת העלייה בעוצמה על סדר יומה של החברה הישראלית כשהתעוררה פרשת ילדי תימן במחנות העולים . כ 48 , 000– עולי תימן , שהגיעו לארץ במבצע " מרבד הקסמים " , ( 1950 -1949 ) רוכזו בארבעה מחנות : בעתלית , בעין–שמר , בביתליד ובראש–העין . עם הקמת המדינה היו בארץ כ 40 , 000– יוצאי תימן , שהיו כבר מאורגנים בארגונים פוליטיים וזכו לייצוג במוסדות ( כולל בכנסת הראשונה ) מעבר למשקלם היחסי . עובדה זאת סייעה לעולים החדשים מתימן להשמיע קול מחאה תקיף יותר נוכח גילויים של מה שנראה להם ככפייה אנטי–דתית במחנות . הביקורת העיקרית נמתחה בשל הפניית ילדי העולים לבתי ספר לא–דתיים ושידול ילדים להסיר את הכיפה מעל ראשם ולגזוז את פאותיהם . משגברה הביקורת ( שלוותה גם בהפצת שמועות מסעירות , שרבות מהן היו , כפי שהתברר לאחר מכן , מוגזמות ואף מופרכות ) התגייסו הנציגים הדתיים בכנסת למערכה נמרצת , שאילצה את הממשלה להקים ( בינואר ( 1950 ועדת חקירה , בראשות גד פרומקין , שכיהן בתקופת המנדט כשופט בבית המשפט העליון , כדי לחקור את " ענייני החינוך במחנות העולים . " צבי צמרת , בספרו ימי כור ההיתוך שהוקדש לנושא זה , העריך כי הסיבה העיקרית שהניעה את בן–גוריון להחליט על הקמת ועדת החקירה היתה רצונו לשמר את הקואליציה עם המפלגות הדתיות . אולם , גורס צמרת , לטווח ארוך הושגה תוצאה הפוכה : ממצאי הדוח ובמיוחד האופן שבו הוצגו לציבור , העמיקו את הקרע בין דתיים לחילוניים בכלל ובין הציבור הדתי–מסורתי לבין תנועת העבודה במיוחד . הוועדה אישרה את ההאשמות בדבר גילויים של כפייה אנטי–דתית , שהבולט בהם , לפחות מבחינת הרגישות הציבורית , היה האישום בדבר גזיזת פאות של ילדי תימן . הוועדה קבעה גם , כי אין מדובר במקרים בודדים , אלא ב " שיטה . " צמרת , שחקר את עבודת הוועדה , הסכים איתה שאין מדובר במקרים בודדים , אך הפריך את המסקנה שמדובר היה ב " שיטה " של גזיזת פאות בכפייה : ... " כפי שראינו , רבים מן המורים החילוניים " משכו " במודע ושלא במודע לאורח

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר