פסיקות הלכה בעניינים מדיניים

עמוד:444

מסקנה מדינית על דרך של אנלוגיה מהלכות ספר תורה ( ספר תורה נפסל לשימוש אם חסר בו משהו , אפילו אות אחת , ( מהלכות מכירת בתי כנסת ( אין תוקף משפטי למכירת 'בית כנסת של כרכים , ' בהיותו שייך לציבור כולו , ( מהלכות אפוטרופוס של יתומים ( אין הוא רשאי לוותר על זכויותיהם הקנייניות , ( או מדיני שטרות ( המחזיק בשטר ואינו יכול לגבות את כל החוב רשאי לקבל מה שאפשר ולזקוף את השאר על חשבון החוב . ( גישה פרגמטית מעין זו עשויה להתנגש בהלכה האוסרת למכור לגוי קרקע בארץ–ישראל : את איסור התורה " לא תחנם" ( דברים ז , ב ) שנאמר על שבעת העממים בעת כיבוש הארץ פירשה הגמרא במסכת עבודה זרה כאיסור משולש : לא לתת להם חנייה בקרקע , לא לתת להם חן ( שלא לשבחם ) ולא לתת להם מתנת חינם . על דרך האנלוגיה ובהסתמך על פסקי ראשונים החילו שוללי החלוקה את האיסור גם על הסכמה לריבונות זרה בארץ–ישראל . מתוך הדיון בשיקול ההלכתי אנו למדים שהמשא ומתן ההלכתי אינו נקי משיקול פוליטי ופעמים ההלכה מגויסת למתן לגיטימציה לעמדה שנקבעה בלאו הכי . ההשקפה היא הקובעת את הפרספקטיבה הפרשנית , וכמה רבנים פסקו הלכה על יסוד עמדה שנתמכה בהשקפה . הרב יעקב משה חרל"פ ניסח את העמדה הגורסת שהנכונות לוותר על חלק מהארץ כמוה כהכחשת יהדותו של הנוקט עמדה זו , ולכן מוטב לאדם לקצץ בהונות ידיו ולא לחתום על חוזה בינלאומי שיש בו ויתור על זכויות לאומיות בארץ–ישראל . הוויתור כשלעצמו פוגם בקדושת הארץ . אין הבדל בין ויתור מרובה לבין ויתור מועט , ומכאן איסור מוחלט ובלתי מותנה לוותר על משהו מתוך שיקולי מדיניות אינסטרומנטליים . אחרי מלחמת העולם השנייה הועלה רעיון החלוקה מחדש , אך בשל הנסיבות ההיסטוריות היה הפולמוס מינורי . כנגד זה התעורר בעולם החרדי פולמוס אחר , בשאלת הלגיטימיות של עצם קיומה של מדינת ישראל . הרבי מסאטמר , ר' יואל טייטלבוים , היה ראש וראשון לשוללים את מדינת ישראל , ובהשראתו פסק בית הדין של העדה החרדית שאסור להשתתף בבחירות לכנסת ולשאר רשויות השלטון במדינה . רבני מועצת גדולי התורה לא קיבלו עמדה זו . הם קיבלו את פסיקתו של ' החזון אי"ש , ' ר' אברהם ישעיהו קרליץ , ולפיה ההשתתפות בבחירות וההצבעה בעד אגודת ישראל היא מצווה . ואולם בפרוץ משבר גיוס הבנות , בראשית שנות ה , 50– הוא אסר על נציגי אגודת ישראל להשתתף בממשלה , לבל יישאו באחריות משותפת לפעולותיה , משום שעל גיוס בנות לצה"ל חל , לדעתו , דין 'ייהרג ולא יעבור , ' כאילו בגילוי עריות מדובר . מאז ועד היום לא התירו 'גדולי התורה' לנציגיהם להיות שרים , וכשהשתתפו בקואליציה נשאו משרות של סגני שרים ויושבי ראש ועדות , אך לא היו חברים בממשלה . מיד אחרי מלחמת ששת הימים פסק הרב צבי יהודה הכהן קוק כי ההלכה אוסרת לוותר על השליטה בכל מקום שכבש צה"ל במלחמה . המרכיב ההלכתי של עמדתו היה דין "לא תחנם , " ומסקנתו שלא יהיה תוקף להחלטה של הממשלה בדבר ויתור טריטוריאלי , בהיותו סותר את דין התורה . פסיקה זו היתה ראשונה בשורת הכרעות נורמטיביות של רבנים שוללי פשרה טריטוריאלית . הרב צבי יהודה נימק את מעורבותו בפולמוס על עתיד השטחים באומרו : "הפוליטיקה של כלל ישראל היא תורה , היא קדושה " , שהרי , לשיטתו , "מדינת ישראל היא עניין אלוהי . " ביחסו ערך של קדושה להכרעות מדיניות הוא הפך את הפוליטיקה לעניין תיאולוגי , ואפילו משיחי , והחיווי הנורמטיבי המוחלט לא הותיר מרווח לשיקול דעת . לדידו , התורה ניתנה משמים והקדושה נובעת מהחלטתו של הקב"ה , ומכאן שלא בידי אדם לשנות את המציאות הזאת . מהלך הגאולה הוא חד–סטרי : משעה שהחל תהליך הגאולה אין בו נסיגות , ולא זו בלבד שאסור לוותר ולפגום בקדושה , אלא שהדבר גם לא יצלח . לא רק בהיקף השטח שבידי ישראל מדובר , אלא גם בסמכויות השלטון ובתפקידיו . מכאן השלילה המוחלטת של רעיון האוטונומיה לפלסטינים , רעיון שיש בו " סידור של שותפות בהחלטיות שלטוננו על ארצנו זאת כולה , " ושותפות בשלטון אסורה , לשיטתו , בתוקף איסור "לא תחנם . " העמדה הזאת על שני אדניה , ההשקפתי וההלכתי , הנחתה את הזרם 'האמוני' בציונות הדתית והיא היסוד לפסיקת הלכה מפי תלמידי הרב צבי יהודה ותלמידי תלמידיו , השוללים לא רק ויתורים טריטוריאליים אלא גם ויתורים פונקציונליים לפי שיש בהם צמצום שלטון ישראל בארץ . עם זה הסכים הרב צבי יהודה אחרי מלחמת ששת הימים היו רבנים שטענו כי ההלכה אוסרת לוותר על מקום שצה"ל כבש במלחמה . הרב הראשי האשכנזי שלמה גורן הוציא פסק הלכה מפורש נגד ויתור כלשהו על שטחים בטענה ש"חוק לאומי או בינלאומי הסותר את ההלכה – בטל" לעומתו התיר הרב עובדיה יוסף ויתורים טריטוריאליים למען אינטרסים לאומיים ומטעמי "פיקוח נפש"

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר