השואה בשיח הישראלי – מבט אחד

עמוד:304

שישים שנה אחרי שיהודים – מתבוללים , בורגנים , סוציאליסטים וחרדים – הושמדו במחנות ההשמדה , ובתקופה שבה מתרבים סימני השאלה על דמותה ועתידה של המדינה היהודית–ציונית , האקסיומה שלפיה היתה השואה ההוכחה לצדקת הפתרון הציוני לשאלה היהודית המודרנית שוב אינה מתקבלת כמובנת מאליה , כמו שהיתה במשך כמעט יובל שנים לאחר המלחמה . יריביה האידיאולוגיים של הציונות , שלכאורה נעלמו בשואה , שבו והופיעו תחת מסווה אופנתי של 'פוסטציונות' – דתית , שמאלית–ליברלית או מתבוללת . הפוסטציונים – המשכם מתוצרת הארץ של האנטי–ציונים בגולה בשעתם – יוצאים נגד ה'מונופול' הציוני על השואה , או " ניכוסה" של השואה על ידי הציונות , ומגנים את הדגש ששמו מנהיגים והיסטוריונים ציונים על ייחודה של תופעה זו בהיסטוריה הכללית והיהודית . שני יסודות התבלטו בגינוי זה של הגישה הציונית : האחד , שאת ראשיתו ניתן למצוא אצל חנה ארנדט כבר בשנות ה50– ( אלא שאז היתה זו עמדה חריגה , ( הוא ההתייחסות אל השואה כאל פשע נגד האנושות כולה , ולא נגד היהודים דווקא . בלשון המקובלת היום , התייחסות כזאת תובעת להפיק מן השואה " לקחים אוניברסליים , " או להדגיש את לקחיה "ההומניסטיים . " בהקשר של יחסי יהודים ולא–יהודים , גישה זו ממקדת את הבעיה ביחסי גרמנים–יהודים , ומדחיקה את ראייתה במונחים של בעיית "אירופה והיהודים" או "העולם והיהודים . " לפי היסוד השני , השואה היא מקרה אחד מני כמה רציחות עמים שהתרחשו במאה ה , 20– החל בטבח הארמנים בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה , עד מעשי הטבח ההדדיים של שבטים באפריקה ( ביאפרה , אנגולה , רואנדה ) וכלה במלחמות בקמבודיה , בבלקאן או בקווקז בשלהי המאה ה . 20– הגישה המצמצמת בולטת לעיניו של כל מבקר במוזיאון השואה בוושינגטון , שאין בו כמעט זכר למשתפי הפעולה הצרפתים , ההולנדים , הבלגים , הרומנים , ההונגרים , הקרואטים , הסלובקים , הפולנים , הליטאים והאוקראינים , שבלעדיהם קשה להניח שהשואה היתה מגיע לממדיה המפלצתיים . אפשר להבין את העלמת העין הזאת . מכיוון שרוב יהודי אמריקה חיים בארץ שיש בה קהילות גדולות שמוצאן מאירופה , הם מרגישים בטוחים יותר במסגרת התפיסה המצמצמת וההשוואתית של השואה . ואולם הדיון הישראלי בשואה אינו יכול ואינו צריך להסתפק בפרשנות צרה זו , ועליו להמשיך ולהדגיש את משבר החברה היהודית המסורתית , את הפתרונות השונים שהוצעו לו – מהשתלבות המובילה להתבוללות עד לשמירה על אורח החיים המסורתי ודחיית המודרנה , ההשתלבות ב"כוחות המחר" המהפכניים ועד לטיפוח הייחוד הלאומי בארץ–ישראל – ואת היותה של השואה שיאו של משבר האמנסיפציה ודחיית ההשתלבות של היהודים בסביבתם האירופית , בין אם במסגרת הסדר הקיים או במסגרת "עולם המחר . " הגישה ההשוואתית , הרואה בשואה רצח–עם אחד מני רבים ומכחישה את ייחודה , ממשיכה את מגמת הטמיעה וההתבוללות , המבקשת להסתיר או לטשטש כל ייחוד יהודי . ההגדרה "רצח–עם" סותרת את תיקופה המקובל של השואה בין השנים 1933 ל . 1945– כמה יהודים נרצחו – או איזה רצחעם התרחש – ב , 1935– ב1938– או אפילו ב ? 1940– ואף על פי כן השואה כבר היתה אז בעיצומה . אמנם משלב מסוים היא היתה רצח–עם , אבל השואה היתה הרבה יותר מזה . המ H תר הזה הוא בדיוק מה שאינטלקטואלים רלטיביסטים , בישראל ובמקומות אחרים , מבקשים לטשטש ולהכחיש כאשר הם משווים את השואה לזוועות אחרות תחת הסיסמאות האופנתיות של מחקר "משווה" או "בין–תחומי . " הטקטיקה ההשוואתית נעשית מרחיקת–לכת ומקוממת במיוחד כאשר מנסים ליישמה ליחסים בין ישראל לפלסטינים . השמאל הרדיקלי בישראל ומחוצה לה הכניס את הקישור הזה לתוך הז'ארגון שלו כבר בשנות ה70– בהשראת אמרתו המפורסמת של ישעיהו ליבוביץ' 'יודו–נאצים . ' אמרה זו ודומות היה מקום לחשש שעם הסתלקותו של דור הניצולים תידחק השואה לנישה היסטורית מצומצמת . בתמונה : המשורר אבא קובנר , מפעילי מרד גיטו וילנה , מעיד במשפט אייכמן ( 1961 )

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר