תרבות חילונית בישראל

עמוד:262

תקציביות וגם מהעדר כוחות אמנותיים ראויים , קמה לבסוף בשנות ה90– אופרה בעלת רמה טובה והיא מחזיקה מעמד . אף הוקם למענה , בהוצאות ניכרות , מבנה מיוחד בתל–אביב . בשום מקום בעולם אין מצליחים לקיים אופרה ( שהפעלתה כרוכה בהוצאות רבות יותר מהוצאות ההפעלה של כל מוסד תרבותי אחר ) בלי תמיכה ציבורית נרחבת . התמיכה הגדולה הניתנת מכספי ציבור לאופרה , הנחשבת למוסד תרבות לא רק "מערבי" אלא גם אליטיסטי , המנותק מצורכיהם של ההמונים הרחבים , עוררה ביקורת בחוגים של מזרחים , הטוענים שמוסדות תרבות ייחודיים לציבורם ( כגון "התזמורת האנדלוסית , " המתמחה במוזיקה מזרחית ) מופלים לרעה . לתזמורת האנדלוסית יש אמנם קהל נאמן משלה , החש כי היא מספקת צורך תרבותי אמיתי שלו , ואין ספק שלקיומה היא אינה נזקקת לתמיכה בסכומי עתק כאלה שנזקקת להם האופרה , אבל תחושת הקיפוח קיימת בכל זאת . הביקוש כמסדיר עיקרי של הצריכה תהליך ה"הפרטה" של התרבות – שמופעו האידיאולוגי התחיל לבלוט רק משנות ה90– ואילך – החל לפעול כמעט מעצמו כבר בשנות ה . 60– הופעתו של ה"ביקוש" כמסדיר עיקרי של הצריכה התרבותית כמעט בכל תחומיה הביא בהדרגה לשינויים במעמד היחסי של מה שנחשב ל"תרבות גבוהה" ול"תרבות נמוכה , " אפילו לפני שהחלו רעיונות פוסט–מודרניסטיים לערער תחת תקפותן של ההגדרות האלה . השפעתו של תהליך זה לא היתה אחידה בכל תחומי התרבות . היא היתה גדולה יותר בתחומים שבהם תהליך ייצור מוצרי התרבות הוא קולקטיבי ותלוי בין השאר גם בגיוס הון פרטי לכיסוי ההוצאות , כגון בתחומי התיאטרון , הקולנוע , הלהקות הגדולות של המחול האמנותי , ובמידת מה גם ביצועי מוזיקה בגופים גדולים . ואכן , בתחומים האלה החל הביקוש לקבוע את ההיצע . פה ושם היו מקרים של תומכי תרבות ציבוריים ופרטיים שדאגו להיצע של מוצרי תרבות גם בהעדר ביקוש , אף כי בטווח הארוך לא החזיקו מפעלי תרבות נתמכים מעמד זמן רב כאשר פעלו בניגוד לכוחות השוק . תלות זו בביקוש בלטה פחות בתחומים שבהם פועלים יוצרים יחידים , כגון בספרות ובציור . שם יכול יוצר יחיד ליצור את יצירתו ואפילו , בהעדר מממנים מבחוץ , להוציא את ספריו ולארגן תערוכות מיצירותיו על חשבונו . רק ספרי שירה ספורים יוצאים בארץ בלי "השתתפות עצמית" של מחבריהם . מצב דומה קיים גם באמנויות הפלסטיות . אבל גם כאן נוצרו פערים עצומים בין יצירותיהם של יוצרים פופולריים , שליצירותיהם היה ביקוש גדול יותר , לבין יוצרים שלא זכו לאותה מידה של פופולריות . בתחום הספרות הגיעו "רבי מכר" להיקף מכירות גדול עשרת מונים מהיקף המכירות של ספרים רגילים . בציור נוצר פער ענקי בין הסכום שמוכנים משקיעים ואספנים לשלם בעד יצירותיהם של אמנים ידועים לבין מה שהם מוכנים לשלם בעד יצירותיהם של אמנים ידועים פחות . יש הסוברים שבתחום הציור הקשר בין האיכות לבין הפופולריות מהודק יותר מאשר בתחום הספרות . אבל בולטת העובדה שבצד ספרות פופולרית דלת איכות ורבת תפוצה יש גם ספרות איכותית הזוכה גם היא לתפוצה נרחבת . אבל , ככלל , היתה לקראת סוף המאה ירידה הדרגתית בהפצת ספרים והכנסותיהם של המו"לים גם הן ירדו . חלק מהוצאות הספרים עברו להבטחת השוק באמצעות שיטות שונות של רשימות מנויים . בייחוד זכתה בשנים מסוימות להצלחה רבה "הספרייה לעם" של הוצאת עם עובד , שהכנסתו של ספר לרשימתה היתה מבטיחה לו תפוצה העולה עשרת מונים על זו של ספר שנמכר במה שקרוי "מכירה בודדת , " אלא אם כן נעשה לרב מכר . מאמץ מרוכז להגברת תפוצתם של ספרים נעשה באמצעות מיזמים כדוגמת "שבוע הספר , " שבו מרכזים בכמה וכמה ערים ויישובים תערוכות ספרים משותפות של רוב הוצאות הספרים ומוכרים ספרים במכירה מוזלת . יש הוצאות ספרים שחלק ניכר ממכירותיהן השנתיות נעשה במסגרות כאלה . השפעת השינויים החברתיים בארץ על מעמדו של התיאטרון בארץ החלה להיראות כבר בשנות ה . 60– עד אז היו קיימים בארץ כמעט רק תיאטרונים רפרטואריים , שהתבססו על צוות שחקנים קבוע ועל העלאה בו זמנית של מחזות אחדים , שבחירתם היתה אמורה לבטא איזו השקפת עולם או גישה תרבותית איכותית ולהציע מבחר הצגות שיש בו ייצוג תרבותי מקיף ככל האפשר . מבנה זה של התיאטרונים לא אפשר להם לכסות את הוצאותיהם וכמעט כולם היו תלויים בסובסידיות ממשלתיות ועירוניות , שכיסו 65 % מתקציבי התיאטרונים הנתמכים . לא כולם החזיקו מעמד , הוותיק בתיאטרונים , " האוהל , " נסגר בשנת 1969 וכמוהו עוד כמה מהתיאטרונים השוליים יותר . הערעור במעמדם הכלכלי של התיאטרונים הגדולים בא יחד עם הופעתם של התיאטרונים ה"מסחריים" – תיאטרוני אד הוק , שהוקמו להעלאת הצגה אחת בלבד , לרוב של מחזמר שזכה לפופולריות בחו"ל . השיטה היתה דומה למקובל בתיאטרון המסחרי של ארצות הברית , של בריטניה ושל עוד כמה מקומות : לכל הצגה כזו היה מממן , שהיה משקיע בגיוס בימאי ושחקנים ידועים , בתפאורה יקרה , וגם סכומים גדולים בפרסום ויחסי ציבור . הצד השווה בכולם היה שאחרי שורה של הצגות , לפעמים אפילו רבות מאוד , היו מורידים את ההצגה ומפרקים את הלהקה ומתחילים את כל התהליך מן ההתחלה . כוונתו של המממן היתה מן הסתם להרוויח כסף , אף כי אחדים מהם היו נגועים בחיידק התיאטרוני לא פחות מאנשי

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר