תרבות חילונית בישראל

עמוד:260

היה תיאטרון חיפה שהוקם בשנות ה60– הראשונות . אחריו הוקמו תיאטרונים בבאר–שבע וגם בירושלים . תחום זה של תיאטרון , שהוא תוצר של צוות והוא מתקיים על העסקת עובדים רבים , היה קשור כמעט תמיד בהשקעה גדולה של אמצעים ולפיכך תלותו בתקציבים ציבוריים והצורך שלו בהיענות לטעם הקהל היו תמיד גדולים יותר . פה ושם הוקמו קבוצות "תיאטרון שוליים , " שניסו להעלות הצגות באמצעים מצומצמים , מתוך תחושה של שליחות רעיונית , שלפעמים היתה גם פוליטית , אבל לרוב הן היו הבזקים קצרים שלא החזיקו מעמד . בין הוצאות הספרים הגיעו למידה רבה של דומיננטיות הוצאת "עם עובד" של ההסתדרות ו"ספרית פועלים" של הקיבוץ הארצי . הרוב המכריע של ספרי הסופרים הישראליים שנכתבו עברית בשנותיו האחרונות של היישוב , ואחר כך בשנותיה הראשונות של המדינה , הופיעו בשתי ההוצאות האלה , וכושר המכירה שלהן היה גדול יותר משל כל ההוצאות הפרטיות שהיו בשוק , מה גם שהתברר כי במקרים רבים ספרי המקור של "הסופרים הצעירים , " מן הדור שהיה מכונה אז "דור הפלמ"ח , " שביטאו הווי עכשווי ומוכר לקוראים , היו פופולריים יותר מכתבי הסופרים הוותיקים של אז ואפילו מחלק ניכר מהספרים המתורגמים , שעדיין היו רוב הספרים שהופיעו בארץ . תחום המחול האמנותי נותר תחילה ליוזמות פרטיות בלבד . בגלל מחסור באמצעים לא היתה בו פריצת דרך אמיתית ויוזמות רבות נקטעו בראשיתן . אולי להוציא להקת "ענבל" למחול ולפולקלור תימני , שבגלל נושאיה זכתה לתמיכה ציבורית מראשיתה והצליחה להחזיק מעמד במרוצת השנים . רק משנמצאה למחול תומכת בדמותה של הברונית בת–שבע דה רוטשילד , הוקמו להקות קבועות שיכלו להעלות את יצירותיהן הכוריאוגרפיות בקביעות באולמות גדולים . בעקבות אלו קמו להקות מחול נוספות , שהגדולה והקבועה בהן היתה להקת המחול הקיבוצית . קמה גם להקה קבועה לבלט קלאסי , אבל תחום המחול האמנותי נותר , מבחינת הביקוש הציבורי , בשוליים . התחום הראשון שבו היתה הפרטה מלאה כמעט מימי ראשית המדינה הוא תחום הבידור . אמנם גם הפרטה זו לא היתה שלמה . ללהקות הצבאיות היתה תמיכה כספית וארגונית מראשיתן ובמשך תקופה ארוכה הן הכתיבו את טעם הקהל , אפילו רק מעצם נוכחותן ומן ההבלטה שניתנה להן ברדיו הממלכתי ובגלי צה"ל , שהיו שני ערוצי השידור היחידים בעשר שנותיה הראשונות של המדינה , עד שקם "הגל הקל" של קול ישראל ( היום גל ב , ( ' שמומן בתשדירי פרסומת והביא למהפכה בענף הבידור . הביקוש הגדול למוצרי בידור שעורר גל השידור החדש עודד את הקמתם של צוותים ולהקות קטנות : בדרנים יחידים , צמדים , שלישיות . הקבוצות האלה היו ניידות , לא נדרשו להן אולמות גדולים , הן יכלו להופיע בכל רחבי הארץ , גם במקומות שלא היה בהם די קהל להצגות של תיאטרונים " גדולים , " ובוודאי של ההרכב המלא של התזמורת הפילהרמונית על שמונים נגניה . להקות הבידור האלו , והתיאטרונים הזעירים שצמחו מהן , זכו לפופולריות גוברת והולכת ונמצא להן קהל צרכנים שהיה מוכן לקנות כרטיסים להופעותיהן דווקא משום שלא ביקשו לבטא איזו שליחות אידיאולוגית והסתפקו בבידור נטו . לעומת זאת , בשנים הראשונות למדינה המשיכו "ועדות התרבות" המקומיות – בעיקר בקיבוצים , אבל גם ביישובים קטנים אחרים – לשלוט שליטה כמעט מלאה בתחום של הזמנת מופעי תרבות ובידור . קבוצות שקלעו לטעמן של ועדות אלו ( שתקופה ארוכה עדיין נותר דומה לטעם הציבורי–האידיאולוגי של שנות היישוב ) היו זוכות להזמנות רבות , ששימשו בסיס לקיומן הכלכלי , גם אם בשוק החופשי של צריכת התרבות לא היו מחזיקות מעמד . אבל כשעבר תהליך ההפרטה על צריכת התרבות בקיבוצים וכל חבר התחיל לקבל תקציב תרבות שנתי מסוים שאותו יכול להוציא כראות עיניו , חדל גם הקהל הקיבוצי להיות "קהל שבוי . " עד מהרה התברר שטעמו אינו שונה מטעמו של הציבור הכללי . ולהקות הבידור המצליחות ומופעי התרבות הפופולריים השתלטו גם על השוק המוגן הזה . פה ושם נותרו אמנם מובלעות שהמשיכו בשיטות הישנות של צריכת התרבות . מוסד ושמו "אמנות לעם , " שקיבל תקציבים ממשלתיים , היה ממונה על סבסוד מופעי תרבות ובידור ליישובי הפריפריה החלשים יותר , שלא יכלו לממן את הבאתם של גופי תרבות באמצעות מכירת כרטיסים . למוסד הזה היתה "ועדת רפרטואר , " שהיתה בוחרת מופעים לפי אמת בתחום הבידור הקל , התלוי כולו בביקוש , התבלט המעבר להגמוניה מספרית של המזרחים , עלה מספר הזמרים המזרחיים והלהקות המזרחיות והחומר נעשה גם הוא מזרחי יותר . בתמונה : פסטיבל הע 1 ד באולם צוותא בתל-אביב , 2004

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר