ייוו"א

עמוד:207

בייחוד כשמדובר במדינה שהחלה את קיומה רק בשנת . 1948 ישראלים חילוניים רבים סוברים שבזהות ישראלית–ציונית , במסגרת חברה אזרחית , הבנויה על בסיס המודלים המערביים , יש משום תשובה מספקת לבעיות זהותם הלאומית . אך מבחינתם של יהודי התפוצות , המצב שונה במידה ניכרת . למי שאינם קשורים קשר הדוק לתנועה דתית , קרוב לוודאי שזיקה לישראל אינה מספקת גירויים וחיזוקים יומיומיים ברמה שתבטיח שמירה על זהות יהודית מוצקה . הדבר הזה מציב דילמה למנהיגי הקהילה היהודית בתפוצות . הזיקה לישראל היתה הסיכוי הגדול ביותר להביא אנשים מן השורה לידי מעורבות מרבית בחיים היהודיים , בטווח הקצר והבינוני . ואולם בטווח הארוך קרוב לוודאי שיהיה צורך במחויבות שמעבר לתמיכה במדינת ישראל . יש יהודים שבשבילם תספיק זיקה לתרבות החילונית או למוצא האתני . אבל קיים גם מיעוט בין יהודי התפוצות שמבחינתו מתבטאת הזיקה הזאת בנכונות לקבל את מצוות הדת . כך או כך , יש כאן בעיה שפתרונה עדיין אינו ברור לכול . בחשיבה הציונית הקלאסית , מרגע הקמת מדינת היהודים אין כמעט תכלית לתפוצות מלבד כמאגר עלייה לישראל . הציונים ראו בחיי היהודים בתפוצות דבר לא טבעי , מצב שיבוא על תיקונו ברגע שתוקם מדינה . כיום מעטים הישראלים שיחמירו עד כדי כך ביחסם לתפוצות . עם זאת אין להכחיש שמאז 1948 נעשתה ישראל למרכז החיים היהודיים . שנים רבות נמנעו יהודי התפוצות מהתמודדות עם משמעותה של העובדה הזאת בשבילם . הם המשיכו לשלם מס שפתיים לרעיון ויחד עם זאת המשיכו לבנות את קהילותיהם , את ארגוניהם ואת מוסדותיהם . מאז שנות ה70– נשתנה מהלך העניינים . השינוי משקף בין השאר את מעמדה של ישראל בעולם ואת יחסה לתהליך השלום והוא מתבטא בהתעניינות גוברת והולכת בחיי היהודים בתפוצות בזכות עצמם וכן בהשערות בנוגע לערכן העתידי של התפוצות בפני עצמן . חשיבה כזאת באה לידי ביטוי גם בגילויים הדתיים וגם בגילויים החילוניים של החיים היהודיים . אם בוחנים את הקהילות היהודיות בתפוצות בראשית המאה ה , 21– ברור שלקיומה של מדינת ישראל נודעת השפעה בת קיימא על רוב ההיבטים של החיים היהודיים . בין היתר , היא עוררה בקרב יהודי התפוצות מודעות למושג הזהות היהודית הלאומית , גם אם עמדתם בנוגע לאימוץ זהות כזאת איננה חד–משמעית . היא הביאה גם לשינויים גדולים במהות החיים היהודיים המאורגנים . ואולם יהודי התפוצות , ובייחוד יהודי ארצות הברית , דוחים את התפיסה שקיומם כקהילה הוא קיום נעדר לגיטימיות . יתרה מזאת , לעתים תכופות הם מבליטים את שוויון הערך שבין ישראל לתפוצות . הדבר הזה הביא לוויכוחים בפדרציות היהודיות בנוגע לאופן הקצאת סכומי המגביות וחלוקתם בין הצרכים המקומיים לבין אלה של ישראל . היחס נוטה לטובת ישראל , בעתות משבר , אבל חוזר ונוטה לטובת הצרכים המקומיים , בתקופות רגיעה . לסיכום , יהודי התפוצות אמנם הושפעו השפעה עמוקה מקיומה של ישראל , אך טרם יישבו עד תומן שאלות הנוגעות למשמעותה לקהילותיהם . ייוו"א צירל–אסתר קוזניץ ייוו"א הם ראשי תיבות של "יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט " ) : " המכון המדעי היהודי , ( " שהוא המכון החשוב ללימודי יידיש וההיסטוריה והתרבות של יהודים דוברי יידיש וקהילותיהם בעולם . שורשי ייוו"א נעוצים בחשש משחיקת מסורת התרבות היהודית בשל תהליכי העיור והחילון , חשש שדחף את ההיסטוריון שמעון דובנוב לקרוא ב1891– לתיעוד ההיסטוריה היהודית במזרח אירופה . דובנוב האמין שהיסטוריה משותפת ותרבות משותפת יתפסו את מקומה של הדת כבסיס הזהות היהודית בעת המודרנית . תלמידיו של דובנוב ביקשו לחקור את היידיש , שפת הדיבור של מיליוני יהודים במזרח אירופה , שנחשבה נחותה וחסרת ערך תרבותי בעיני המשכילים היהודיים , ולהרים את קרנה , כדי לעשותה לשפה שתוכל לתרום לעיצובה של תרבות יהודית חילונית מודרנית . כמו כן שמו לעצמם למטרה להוכיח , במטרה לתמוך במאבקם של יהודי מרכז אירופה ומזרחה לשוויון זכויות מלא , שדוברי יידיש הם קבוצה לאומית מובחנת ולה תרבות משלה . ב1925– הציע הבלשן נחום שטיף להקים למטרה הזאת מכון ללימודי יידיש , שידאג לסטנדרטיזציה של השפה , יאסוף חומר רלוונטי , יעסיק חוקרים בוגרים ויכשיר צעירים למחקר היידיש . מאקס ויינרייך וזלמן רייזן , חוקרים מווילנה , נענו לתוכניתו של שטיף . בסתיו של אותה שנה הם ייסדו בברלין מחלקה פילולוגית , שכללה ועדות לאתנוגרפיה , מינוח , לשון וכתיב ; ומחלקות להיסטוריה , לכלכלה וסטטיסטיקה ולפסיכולוגיה וחינוך , ויחד הן היו למכון . באחריותו של המכון היו גם מרכז ביבליוגרפי , ספרייה וארכיונים . ב1934– נוסדו

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא