|
|
עמוד:153
יהודים במזרח התיכון לאחר 1945 הרווי גולדברג מפגש יהודי המזרח התיכון ( להוציא מדינות ה " מגרב , " מרוקו , אלג'יריה ותוניסיה ) עם המודרנה היה חלקי לכל היותר , אף שהיה אינטנסיבי יותר בהשוואה לזה של הרוב הערבי והמוסלמי . מעמדם של היהודים כזרים אף הורע בכמה מהמדינות , בעטיין של בריתות שנכרתו במהלך מלחמת העולם השנייה וברחבי האזור בעקבות עליית הציונות והקמת מדינת ישראל . מנוסה והגירה הן המוטיבים העיקריים בקורותיהם לאחר המלחמה . הגירה בזמן המלחמה שלט הציר הגרמני–האיטלקי בכמה מדינות במזרח התיכון או איים עליהן . האיטלקים הנהיגו חוקי גזע בלוב , ומכאן התקדם הקורפוס האפריקני של גרמניה אל תוך מצרים , מהלך שאיים הן על מצרים והן על סודאן . בנובמבר 1942 עצרו הבריטים את הגרמנים באל–עלמיין , אך עד אז כבר הספיקו היהודים במדינות האלה להתוודע לאהדה שרחשו לגרמנים חלקים ניכרים מן ההנהגה והאוכלוסייה הערבית . במשך תקופה קצרה ב1941– משל בעיראק ראש ממשלה פרוגרמני שמרד בבריטים , אך סולק על ידיהם . סוריה ולבנון היו נתונות שתיהן לשלטון צרפת של וישי , אך גם הן שוחררו באותה תקופה בידי הבריטים , יחד עם כוחות צרפת החופשית , שהחליפו את המשטר הקודם , בעל בריתה של גרמניה . לתורכיה היו קשרים עם בעלות הברית . היא אמנם הפגינה עמדות פרוגרמניות במהלך המלחמה , אך באופן רשמי שמרה על ניטרליות ושימשה חוף מבטחים לכמה יהודים שהגיעו אליה מאירופה . איראן , שטיפחה זהות לאומית משל עצמה , נמשכה לכמה מהיבטי המיתוס הארי של עברה , אך התייחסה ליהודים כאל אוכלוסייה מקומית עתיקה ונתנה להם הגנה . ב , 1945– עם גמר העימות שמוקדו היה באירופה , אך הוא התפשט גם למזרח התיכון , עלו שוב על פני השטח תנועות לאומיות מקומיות ועמן הפאן–ערביות והפאן–איסלאמיות , וכמותן גם הציונות , והיהודים ברחבי האזור מצאו עצמם נמשכים בכיוונים שונים . במדינות שהצבא הבריטי נכח בהן במהלך המלחמה , הורגשה כבר לפני 1945 השפעת הפעילות הציונית של יהודים מארץ–ישראל ששירתו בצבא הבריטי . הם הגיעו למצרים , ללוב ולעיראק כחיילים בצבא או כעובדים אזרחיים שלו . מכאן באו יוזמות כגון הוראת עברית והפצת הרעיון הציוני , ניסיונות לארגן עלייה חשאית , או אימון בסתר של האוכלוסייה היהודית המקומית להגנה עצמית בעתות מתיחות עם הרוב הערבי . בלוב תרמו חיילים ארצישראליים להמרצת החינוך המקומי , ששובש מאוד במהלך המלחמה . שם , ובמקומות אחרים , נודע לקהילות המקומיות מפי השליחים מהארץ על המחלוקות האידיאולוגיות החריפות שבין ההשקפות הסוציאליסטיות השונות ובין דתיים לחילונים , שהיו אופייניות ליישוב בארץ–ישראל . פעילות הציונות הזאת סייעה למודרניזציה של הקהילות היהודיות ההן . קבוצות בתנועה הלאומית הערבית היו מודעות לפעילות הציונית , גם בארץ–ישראל וגם במישור המקומי , והדבר הוביל למתיחויות ולעתים להתפרצויות אלימות . להפגנות שנערכו בקהיר בנובמבר , 1945 לציון יום השנה להצהרת בלפור , היו הדים גם בסודאן ובעיראק , וכמה ימים לאחריהן אירעו התפרצויות רצחניות בטריפולי שבלוב ובקהילות בסביבתה . מהומות קטלניות נוספות היו בבחריין , בחל 3 ובעדן , לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ , בנובמבר . 1947 גם במקומות שלא אירעו בהם התפרצויות של אלימות פיזית בקנה מידה גדול , הופעל לחץ על היהודים כדי שאלה יתנערו מן הציונות וישמיעו הצהרות פומביות בגנותה , או יעלו תרומות כספיות ניכרות למימון הלחימה הערבית בפלשתינה . לחץ זה העמיד במבחן את הקשרים החברתיים וקרא תיגר על התרבות המשותפת שקשרה בעבר בין יהודים רבים לבין הערבים המוסלמיים – שכניהם , מכריהם ושותפיהם למסחר . של ארגונים ותת–זהויות , המשקפים היבטים פלורליסטיים של חיי הציבור היהודי . יתרה מזו , מכיוון שלא יותר מ 25 % – עד 30 % מיהודי צרפת מתעניינים באמת בנושאים יהודיים , ומכיוון ששיעור נישואי התערובת גדל משנה לשנה , ספק אם ההתעוררות היהודית של שנות ה70– של המאה ה , 20– שמרבים לדבר בשבחה , היתה תהליך בר קיימא . לא נראה כי בצרפת , כבארצות רבות אחרות באירופה , עתידה להתרחש שיבה רחבת היקף לאורתודוקסיה . מכל מקום , צאצאיהם של יהודים צרפתיים שיצאו לאלג'יריה בשנת , 1830 כדי לקדם את התבוללותם של תושביה היהודיים , עברו , יותר ממאה שנה לאחר מכן , בהשפעתם של צאצאי היהודים האלג'יריים האלה , לצורות חדשות של דתיות ו"קהילתיות" יהודית . יהדות צרפת עתידה עוד לראות תערובת חדשה של יסודות אורתודוקסיים חדשים יותר עם ה"יזראליטיזם" או ה"פראנקו ז'ודאיזם" הצרפתי ההיסטורי , כתגובה פלורליסטית לאתגרי המודרנה .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|