|
|
עמוד:9
מגמות רחבות . ראשית , הרמב"ם מציג תמונה שיטתית ביותר של התורה שבעל פה . כוונתי להלכות המכוננות את התורה שבעל פה כמערכת , ולכללי ההפעלה של ההלכה בתור שכזו . השיטתיות היא , כידוע , מאפיין כללי ובולט של היצירה המיימונית , וכאן היא מקיפה את נושא התורה שבעל פה בשלמותו , על כל גילוייו והיבטיו ; וזאת למרות הקושי שיש בהחלת השיטתיות על נושא תלמודי מורכב ומפותל זה - נושא שכה מקשה על מגמה זו של שיטתיות . הרמב"ם מכיר בשוני שבין תחומי תורה שבעל פה השונים , אך גם מדגיש את אופיה האחיד . כך , על כל פנים , בנוגע לסמכות הנורמות של התורה שבעל פה ולטיב המחויבות כלפיהן . הרמב"ם דורש שנבחין בין מעמדן של הלכות הנובעות מהמסורת , מהדרשה ומהתקנה , אך חוזר ומדגיש , כי כולן תובעות נאמנות על בסיס הכתוב בתורה : "לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל " . פסוק זה מתפרש לא כלפי דרישותיו של בית הדין שאתה עומד מולו ממש , אלא כלפי פועלו של בית הדין שבעבר ושל המסורת ההלכתית שהוא שמר ויצר . גיבוי סמכותי אחיד זה אינו עניין פורמלי גרידא , אלא עניין עקרוני , והוא משקף את התפישה המיימונית בנוגע לזיקתו של אדם מישראל לנורמות ההלכתיות . נאמנות זו אינה ניתנת לפיצול , והמעמד ההלכתי האחיד מבטא ומסמל עיקרון זה . חכמי הלכה בני זמנו של רבינו אכן טענו , שפסיקה זו אינה שיקוף אותנטי של המסורת התלמודית , ואף הביאו ראיות מכריעות להצדקת 4 עמדתם הביקורתית - מה שמבליט את מקוריותה של התרומה המיימונית . נוסף לכך , ואין כאן אלא צדו השני של אותו המטבע , יש לעמוד על המגמה לבצר את מעמדו של בית דין הגדול , מגמה הבאה לידי ביטוי הן במישור הרטורי הן במישור המהותי . וכיון שמגמה זו פירושה יצירת זהות ( כמעט ) בין תורה שבעל פה ובית דין הגדול , עומדים אנו שוב בפני המגמה לבצר את האופי המוסדי של תורה שבעל פה . אולם הלכת הרמב"ם גם מטילה חובה כבדה על בית הדין , להתחשב במציאות הציבורית בקבלו החלטות , אם בנוגע לאימוץ תקנות / גזירות מסוימות , אם בנוגע לביטולן של אלה שנתקבלו בעבר . . 4 עמדה ביקורתית זו וחומר הראיות התומך בה מרוכזים בהשגות הרמב"ן לספר המצוות , אך מפוזרים כבר בהשגות הראב '' ד ( בן דורו הזקן של הרמב"ם ) למשנה תורה . . 5 ראו מאמרי " , מסורת וסמכות מוסדית : לרעיון תורה שבעל פה במשנת הרמב"ם , " דעת 16 , ( חורף תשמ"ו , ( עמ' . 28-11
|
|