|
|
עמוד:6
המוכר של כל היהודים כלפי השלטונות. השלטון העות׳מאני ראה בספרדים מייצגיהם הבלעדיים של יהודי ארץ ישראל ולנציגיהם נמסרו ההודעות הרשמיות. בני העדה הספרדית, בהיותם נתינים עות׳מאנים, שימשו גם כחברים ב״מג׳לס אידארה״)מועצה מייעצת ליד הפחה, מושל המחוז.( אולם תפקיד ייצוגם של היהודים כלפי השלטונות לא היה כרוך רק בזכויות ובסמכויות פוליטיות אלא גם בהתחייבויות כספיות כבדות משקל. העדה הייתה חייבת לשלם את המסים השונים שהוטלו על בניה, כגון: מס הגולגולת רח׳ראג״׳( או מם הפטור מהצבא דעסכריה״,( שהוטל על נתינים תורכים, לא מוםלמים, שהיו פטורים משירות הצבא, וכן מסים נוספים ותשלומים קבועים שונים לראשי השלטון המקומי. ראש העדה ״הראשון לציון" ומינויו לחכם באשי קשה לקבוע במדויק את ראשית השימוש ואת מהות התואר ״ראשון לציון״ — עד שנת ,1841 בה נתמנה ״הראשון לציון״ לחכם באשי. לדעת רוב החוקרים,1 ניתן התואר לרב הראשי של הספרדים בירושלים, ששימש גם כראש רבני ארךישדאל. התואר נשען על הפסוק בישעיהו)מא, כז:( ״ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן״. הראשון שנשא תואר זה, לדעת הרוב — היה הרב משה גלאנטי,2 שחי בירושלים במחצית המאה הי״ז. כל הרבנים ששירתו אחריו כמנהיגים רוחניים של העדה, נשאו את התואר, וחלקם הוסיפוהו לחתימותיהם על מכתבים פרטיים ומסמכים רשמיים. מבין ה״ראשונים לציון״ הידועים עד 1841 — נמנו החכמים: הרב רפאל בכר, שמואל מיוחס ובנו הרב משה יוסף מרדכי, הרב יום טוב אלגאזי )המכונה מהריט״א,( הרב שלמה משה םוזין, הרב יונה משה נבון ובנו יהודה ואחרים. על פי גרסה אחרת,3 היה ה״ראשון לציון״ רבה הכולל הספרדי של ירושלים בלבד, וגם הפסוק בישעיה בו הוא נזכר — עניינו רק לירושלים. על פי גרסה זו, התואר ״ראשון לציון״ במשמעותו הרחבה, כרב הראשי הספרדי לארץ ישראל, קיים רק מ ,1920 עם ייסוד הרבנות הראשית, ודעתם השונה של אחרים — היא ניסיון להקדים ככל האפשר את התואר במשמעותו הכוללת, עקב הסמליות וההילה העולה מן השם. על פי סברה זו, היה התואר ״ראשון לציון״ מצוי גם במקומות אחרים בארץ ישראל ומחוצה לה, אך לא הופיע בשום פנייה רשמית לרבה של ירושלים. רק בראשית המאה הי״ט — באיגרות הפקו״א לרבה של ירושלים )משנות העשרים ואילך( — שימש התואר בפניות רשמיות.
|
|