|
|
עמוד:8
אחת מני רבות בגוף העצום של הח'ליפות ועם העברת הבירה מדמשק לבגדאד נשמטה אף שארית חשיבותה . אם בשביל הנוצרים היתה ארץ ישראל בעלת ייחוד לפחות מזמנו של קו ? סט ? טין הגדול , וביתר שאת מימיו של יוקטינין קיסר , אין כן לגבי הכובשים החדשים . עצם התפיסה של ארץ ישראל איבדה ממשמעותה ו"ג'נד ארךך ( מחוז הירדן ) ו"ג'נד פלסטין , " הוא המחוז הדרומי של הארץ , לא היו אלא יחידות מנהליות כעשרות אחרות בח'ליפות . שעה שבנצרות המנוצחת היו המקומות הקדושים נקודות ראווה במפה הפוליטית של הקיסרות ושעה שבאסלאם הכובש אף משמעות זו נעלמה — לא היתה עוד ההיסטוריה של ארץ ישראל קיימת בריאליות בעלת ייחוד אלא בתודעתו של עם ישראל , שמיעוטו בארץ ישראל ורובו נמצא כבר בתפוצה , בארצות בני מ ^ ר שלחופי הים התיכון ושלוחותיהן שלפנים הארצות . רק תודעה זו מוציאה את ארץ ישראל ממשמעות של מושג גיאוגראפי גרידא ומעמידה אותה בתור ישות היסטורית . הוויה זו , בשינוי צורה , אימצו לעצמם הצלבנים , שראו עצמם בתור "ישראל שברוח" ומכאן יורשי זכויותיו או תביעותיו . ירושלים כבירה , "מלכות דוד" או "מלכות ירושלים" ככינר מדינתם , ההכתרה המלכותית בבית לחם , "מקדש האדון" ו"מקדש שלמה" בשמותיו של מסגד כיפת הסלע ומסגד אלאקצא — כל אלה ניסו ליצור דימוי של ארץ ישראל נשלטת מחדש על ידי "עם ישראל , " ארץ בעלת ייחוד דתי לאומי שבירתה לא עוד קיסריה או רמלה , כמו בתקופות עברו , אלא בירושלים . הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל לא הביא לשידוד מערכות מידי . המשקע האוכלוסייתי החדש בטל בשישים בתוך האוכלוסיה הנכבשת . אנשי הדת החדשה , קצת שבטים בדווים , פה ושם חילות מצב ואנשי מנהל היו מיעוט מזער במכלול האוכלוסיה המקומית . אולם מצב בראשית זה השתנה והלך . שלושה תהליכים שינו בדורות הבאים את פני הארץ ותושביה עד אין הכר . התהליך החשוב ביותר היה תהליך ההסתערבות , שמשותף היה לארץ ישראל ולשכנותיה . השפה הערבית , לכתחילה לשון הדת והפולחן של הכובשים , השתלטה על אוכלוסיית הארץ ללא הבדל דת או מוצא . היא חדרה ודחקה את שפות הארץ ( היוונית , הארמית והעברית ) תחילה מן המנהל — בעקבות פקודות שהשליטו את שפת הכובשים באדמיניסטרציה — ולאחר מכן במסחר . היא פתחה גבולות ושטחים עצומים לזרם סחורות , ומחזור הכספים , בהם הדינר הערבי , התחרה ואף דחק את רגלי המטבע הביזנטי ברחבי הים התיכון . מכאן , שלב אחר שלב , דחקה הערבית , שהיתה לשפה המשותפת של המנהל ברחבי הח'ליפות , את שפות הדיבור המקומיות וניביהן . במשך הזמן היא הפכה אף שפת מלומדים , פילוסופים ובעלי מקצועות חופשיים , שלמענם תורגמה מורשת העולם הקלאסי לשפת ערב . לבסוף היתה הערבית לשפת הדיבור היום יומית של היישוב הנוצרי והיהודי . בארץ ישראל היה המעבר מן הארמית לערבית קל יחסית , ואולם מופלאה חדירת הערבית שהפכה אף לעתים לשפת הפולחן של הלא מוסלמים . אמנם הסורית , הארמית , היוונית והעברית השתמרו פה ושם ואם קיימים היו ריכוזי אוכלוסיה הומאניים נשתמרו טוב יותר , לעתים כשפה כתובה בלבד , אבל נצחון הערבית היה במשך הזמן לניצחון מוחלט . היא נכתבה באותיות יווניות בין הנוצרים ובאותיות עבריות בין היהודים ופיתחה ניבים לשוניים משלה בתוך המסגרת התרבותית שאליהן נקלטה . היא היתה לשפתם הראשונה של כל תושבי ארץ ישראל . כאשר שפע מקורות מן המאה השתים עשרה יאפשר שחזור מפה יישובית של הארץ נמצא את מאות
|
|