על חירות הקריאה

עמוד:7

7 י ו נ י י ו נ י 5 2 0 52 2 0 2 ס י ו ו ן ת ש פ ״ הס י ו ו ן ת ש פ ״ הג י ל י ו ן ג י ל י ו ן 8 81 1מ ע ל המ ע ל ה שמע מה גרם לשמחה — פניו קדרו . התברר שזה סרט קפיטליסטי מיני ומושחת שאינו הולם את גילי, ועוד הרבה דברים שלא היה להם שום קשר לחוויה שעברתי, ובכל זאת הצליחו לזהם ולכווץ אותה ולכבות את האור . ובהמשך לכך אני נחרדת מן הדורסנות שבה אנשי צנזורת הטעם מאיינים את חוויותיהם של הקוראים הצעירים . מה הרעיון בלהגיד לילד שמה שהוא מרגיש זה לא הנכון, לגמד את ההנאה שלו, לגרום לו בושה או אשמה ( או זעם במקרה הטוב — מֶרי תמיד עדיף ) , לעקם את השיפוט שלו, למעוך אותו כשהוא קטן ? מניין היוהרה ? כמה קל לשכוח שההתבגרות לא מביאה איתה רק שכלולים והרחבות אלא גם חסימות, קיצוצי כנפיים והתקהויות . "כשהתמונה הכללית של העולם מתרחבת", כותב קרל אובה קנאוסגורד ב"מוות במשפחה", "לא רק הכאב שהוא מסב פוחת, אלא גם המשמעות . להבין את העולם פירושו להתייצב במרחק מסוים ממנו . את מה שקטן מדי לראות בעין בלתי מזוינת, כמו מולקולות ואטומים, אנחנו מגדילים, ואת מה שגדול מדי, כמו מערכות עננים, שפכי נהרות, מערכי כוכבים, אנחנו מקטינים . ואחרי שהתאמנו אותם לטווח החושים שלנו, אנחנו מקבעים את ראייתנו . למקובע אנחנו קוראים יידע [ אלא ש ] . . . ידע הוא קיפאון, והוא אויבה של המשמעות" ( עמ' 14 ) . במאמרו המכונן "מות המחבר" ( 1967 ) טוען רולאן בארת שבלתי אפשרי לרדת לעומקה של כוונת המחבר, ולפיכך הוא מכריז על מותו ומעביר לקורא את האחריות על שחרור הפוטנציאל החתרני של הטקסט . ילדים הם קוראים חתרניים מטבעם . הפרופורציות שלהם נזילות, הם לא יודעים לְמה צריך לשים לב וממה נהוג להתעלם, וזה משנה את הטקסטים שהם קוראים . אין לכם מושג מה קורא הילד שלכם, אין לכן מושג מה הספר ה"נחות" כביכול, מחולל בתוכו . אתן יכולות רק לשער או להשליך . ותמיד ישנה אפשרות שקורא צעיר קלט משהו שהחמצנו, איזו איכות או אמת שההסתיידות שלנו הסתירה . קצת צניעות לא תזיק, השעיה של היהירות לטובת דיאלוג ; ואין דיאלוג בלי קשב, כמו שאומרת גילגי ( היא בילבי ) למורה שמתקנת לה תשובה שגויה בחשבון : המורה, אם את יודעת, למה את שואלת ? כשהפכתי לאם גיליתי שבניגוד לתפיסה המקובלת, אלה לא רק ההורים שמרחיבים את אופקיהם של הילדים אלא גם להפך . ו . לאה גולדברג וס . יזהרו . לאה גולדברג וס . יזהר "המעלה הגדולה שבטעם הילדים היא זו, שהוא גמיש, שהילד הוא בעל דמיון מטבע ברייתו, ויש אפשרות לחנך ולכוון את טעמו בכיוון הרצוי . ולשם כך דרוש לא אמון עיוור בטוב טעמו, אלא ידיעה ויכולת לנצל את גמישות טעמו" . כותבת לאה גולדברג ב"משהו על טעמו של הילד" ( ההדגשה שלי ) . אני אסי רת ת ודה ללא ה גול ד בר ג על פועלה בספרות הילדים, אבל כל בשרי סומר מהאינדוקטרינציה, מהמניפולציה . ואין לי אלא להעמיד מולה את ס . יזהר . כך הוא עונה לה ( במודע או שלא ) במסתו המרגשת פרידה מן החינוך : ״לוקחים איפוא ילד רך ככל האפשר וקושרים אותו לאידאה גדולה ככל האפשר — ומה נפלא מזה ? בפיסול אמנם כך הדבר : בראשית היתה האידאה ואחר כך מפסלים לפיה . אלא שפסל מעצבים מחומר גלם, ובני אדם אינם לא חומר ולא חומר גלם . ואסור איפוא לעצב בני אדם . לא לנסות וגם לא להתחיל לחשוב על כך״ ( עמ' 24 ) . ס . יזהר — כשמו כן הוא — מעמיד את הזהירות ( ואת הזוהר הפנימי הנגזר ממנה ) כנגד העורמה והיומרה החינוכית : "תמצית כל החינוך האמיתי הוא : להיזהר . להיזהר שלא לקלקל . בקושי יודעים מה יש שם בדיוק . וכל כך קל לקלקל . קל כל כך . קל למדי . חדלו . הרפו לכם מנשמתו [ של הילד הקטן ] " . בכל פעם שאני קוראת את השורות האלה אני משתוקקת לחבק אותו . ז . אני מאמינהז . אני מאמינה הוריי מעולם לא ביזו ספר שקראתי, לא רמזו שהוא לא לגילי או לרמתי . לא ידעתי שיש רמות לספרים . גיליתי את זה בעצמי, בהדרגה, בעונג, בפליאה . כי ככה זה : הניסיון מצמיח מומחיות . אם מישהו היה אומר לי, זה טוב וזה לא, הוא היה במקרה הטוב, גוזל ממני את חדוות הגילוי . ובשורה התחתונה : גם אם תמלאו את מוחות ילדיכם באוצרות מלכת שבא של הספרות, הם לעולם לא יהיו שלהם, לא עד הסוף . כי דבר שהונחל לעולם לא יהיה שלך כמו משהו שגילית בעצמך . "טעמו של הילד, אם לא כיוונוהו בכיוון מסוים, נוטה עד מאוד ללכת אחרי הקל, השטחי, הסנטימנטלי" , קובעת לאה גולדברג . אלא שילדים אינם אניני טעם או סרי טעם מטבע ברייתם ; טעמם עוד לא התגבש, והדרך הטובה ביותר לגבש אותו אינה שטיפת מוח, אלא חשיפה רחבה וממושכת וחופשית לכל הטעמים, כשם שחשיפה רחבה וממושכת לכל הדעות היא הדרך הבטוחה לגיבוש שיקול דעת, חשיבה עצמאית, וסובלנות ( "גם זה מן הדברים שהוזנחו יתר על המידה" , כפי שאומר השועל לנסיך הקטן, בתרגומו של אריה לרנר ) . "אם טעמם של כל הילדים טוב כל כך" , מתריסה לאה גולדברג, "מניין זה נמצא בסופו של דבר מספר גדול כל כך של אנשים מבוגרים המצטיינים בחוסר טעם ? " . אבל באותה מידה אפשר לשאול : איך זה שיצאנו בכלל מהמערות, שיש מדע, אמנות, שירה ? הרי לאה גולדברג לא הייתה שם "לכוון את האדם הקדמון לכיוון הרצוי" . הייתכן שהתשוקה להתפתח ולהעמיק היא עדיין חזקה ולו במעט, מהדחף להתעצל ולהיטמטם ? זו לא שאלה של אמון בילד אלא באדם . ואני מאמינה . ילדים, היזהרו ילדים, היזהרו מספרי ילדיםמספרי ילדים עלמה איגרא . קדדק לילדי, עמוס ואביתר, באהבה ובסיאוב ילדים צריכים בית . וכאשר יש להם בית, הם צריכים לחפש בית אחר . כזה שאין בו את ההורים, את האחים, את הצעצועים המוכרים . כזה שאתה עצמאי בו, ולאף אחד אסור להיכנס . בקיצור, כזה שאינו בית ילדותך, אלא להפך : מחסה מפני היותך ילד . הפוגה מהשממה האינסופית והמצמיתה של חסדי המבוגרים . כל ארגז קרטון קורא להם . כל פינה שברווח בין הארון לדלת . שלי ורק שלי . הבית . בלי מבוגרים שמחליטים עליי . הם מכריזים בחגיגיות "אסור להיכנס ! " ונועצים מקל של מטאטא שעליו מתוחה שמיכה . כשהם גדולים מספיק לכתוב שלט, הם כותבים שלט ומוסיפים קו אדום בוהק . הכניסה אסורה . אין אם כך שום דבר מפתיע בעובדה שאחד מרבי המכר הוותיקים ביותר בספרות העברית הוא "הבית של יעל" ( ספריית פועלים, 1977 ) . אולי רק השינוי שהוא עבר עם הזמן . הסיפור נותר כשהיה . הפאוזה הדרמטית שבה ילדי משלימים את המשפט דומה לזו שאני השלמתי כילדה ( חתול - - - - על גגות מטייל ! ) . ובכל זאת, המהדורה המאה ואחת עשרה של הספר מגיעה עם הערת סיום : סיפור טוב, המדבר ללב הילדים, יכול גם לשמש נקודת מוצא טובה לשוחח עימם על הסכנה שבכניסה לגופים אטומים ( מקררים נטושים, מכלי אריזה אטומים וכיוצא בזה ) . השיחה תבהיר להם שלא כל מכל מתאים לשמש "בית" . כלומר, אף על פי שמאז ומעולם הורים עסקו בין היתר בצינון ההתלהבות שילדיהם נכנסים בה לתוך קופסאות וארגזים ( אם מטעמי בטיחות ואם כי אין, פשוט אין, מקום לעוד ארגז בבית ) , הספר עצמו צריך לצאת כיום בליווי אזהרה . הדפוס צריך לשאת את מה שלפני כן עבר במרחב העמום של הפרשנות, או ההורות, או הקריאה . ההנחיות האלה עוברות מעל ראשו של הילד, בפונט זעיר, שיחת מבוגרים . אל תדאג, לוחש הספר להורה . אני איתך . אביא אותך לחוף המבטחים של הסערה הספרותית ושל הנפש הילדית הבלתי צפויה . בסוף יהיה כאן מסר חינוכי . לא הרבה דברים בחיים ובאומנות מגיעים עם הוראות הפעלה, אבל ספרי ילדים מגיעים עם יותר ויותר הנחיות כאלה . בספרים הנדפסים כיום הוראות ההפעלה לא נדחקות לעמוד האחרון, על אף שגם כאלו יש למכביר, אלא שזורות כבר בטקסט עצמו, שמסביר לילדים איך להיות . בספרים הנקראים בישראל כרגע, ילדים מתנהגים יפה-יפה : הם הכי אוהבים סלט ( ארז חדד, "המכונה", כנרת, 2022 ) ; בקיץ הם תמיד חובשים כובע ונזהרים מהשמש ( רינת פרימו,

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא