על חירות הקריאה

עמוד:6

י ו נ י י ו נ י 5 2 0 52 2 0 2 ס י ו ו ן ת ש פ ״ הס י ו ו ן ת ש פ ״ הג י ל י ו ן ג י ל י ו ן 8 81 1מ ע ל המ ע ל ה 6 הן רצו לבער את הספרים כי הם evil . והיו גם כמה מבוגרים . רובם היו נגד הספרים ; אחת האימהות הקריאה בשאט נפש תיאור של איזו מפלצת פולטת קיא ירוק . היא לא אצרה כוח להגיע לסוף המשפט . ואבא אחד עם מראה פועלי היה בעדם . הוא אמר שהוא אב חד-הורי, הוא נאלץ לעבוד במשמרות . הוא נעדר הרבה, ובזכות צמרמורת הוא רגוע . הוא יודע שבתו בבית, קוראת את הספרים האלה ולא משוטטת מי יודע היכן . הוא הביא אתו ערימה של ספרי צמרמורת והניח אותם על הדוכן . זה היה קצת מצחיק אבל גם מרגש, האופן בו הניח את הספרים כאילו יש כאן ראָיה שאי אפשר לעמוד בפניה . השימוע ארך כמה שעות . את הרוב שכחתי . בכל זאת עברו שנים . בהתחלה זה היה משעשע . ואחר כך מעורר מחשבה, וככל שנהייתי מעורבת — גם מותח : מהכתובית בשולי המרקע למדתי שהשימוע נערך לפני כך וכך חודשים, וקיוויתי ללמוד מה הוחלט בסופו של דבר . ונשארתי גם בגלל הילדים, כל אותם עשרות ומאות, קטנים וגדולים, רהוטים ועילגים וביישנים, קוראי כל ( אנחנו יודעות לזהות את הדומים לנו ) וקוראי מעט, שכל אחד מהם נרשם וניסח נימוקים והתייצב כדי להגן על זכותו לקרוא . צמרמורת או לא, זה היה מרגש . ב . זאב איננו עֵזב . זאב איננו עֵז אני מתפתה להניח את השימוע על הדוכן הווירטואלי כמו שאותו אב הניח את ערמת הצמרמורת של בתו . אבל לא, זה היה רק החימום, ההקדמה . כשהייתי ילדה הייתי תולעת ספרים במובן המחמיר והטרמיטי של הביטוי . צלחתי כל ספר שנפל לידי : את ספרי ילדותה המצהיבים של אמי, את הספרים שקניתי בכסף שקיבלתי מסבי וסבתי, את הספרים ששאלתי בספריית בית יציב בכל שלושת כרטיסי המנוי שלי, על שמי, על שם אבי ועל שם אמי, וכן הלאה . הורי מעולם לא עיקמו את האף על משהו שקראתי . מדי פעם המליצו לי על ספר מסיבות שונות ומשונות : אמי על "הנסיך הקטן" ואיוריו, אבי על "אנשי בראשית" של אליעזר שמאלי, על ספרי ז'ול ורן, על "אוליבר טוויסט" ועל "ילדות למופת" של הרוזנת דה סגיר שקנה לי בטעות, הוא סבר על פי שמו שזהו ספר חינוכי . בלעתי את כולם בסקרנות, בעניין, אפילו את הספרים החינוכיים . הקריאה הייתה חלקת אלוהים הקטנה שלי . היא הושיטה לי יד בילדותי העצובה, היא הפתיעה והפליאה אותי, היא אפשרה לי להרגיש וגרמה לי לחשוב, היא קרעה דלתות במקום שהמציאות הציבה קירות, היא העניקה לי חירות בעולם צר ולוחץ . היא עדיין מעניקה . קריאה בשבילי היא קודם כל חירות, ובכל דור ודור עומדים עליה לכלותה : צנזורים אידאולוגיים, לאומיים, פואטיים, חינוכיים, רגשיים, גלאֵי טריגרים, אוכְפי תקינויות והשד יודע מה עוד . אני אצטמצם הפעם לשאלת הטעם : האם כדאי להתערב ברשימות הקריאה של ילדינו, לדלל, לאסור או לדחוק הצדה את הספרים הנחותים ( במירכאות או בלעדיהן ) לטובת ספרים איכותיים ? התשובה שלי ברורה : הצנזור לטעמי הוא הזאב מהמעשייה ; גם אם יטבול את כפותיו בקמח כדי להלבינן הוא לא יהפוך לעז . ברגע שיפתחו לו את הדלת הוא יטרוף את הגדיים . ויש לי גם נימוקים . ג . אלכימיותג . אלכימיות אנשי צנזורת הטעם מחבבים מטפורות קולינריות ( לא סתם קוראים לזה "טעם" ) : הרי לא תניחי לילדייך לגדול על ג'אנק וממתקים וכולי . ומבלי להיגרר לדיון התזונתי — האלכימיה של הנפש סבוכה ועלומה לאין שיעור מהכימיה הפשוטה של הגוף ; הגוף מגיע לשיאו בגיל צעיר ומשם מתחילה הירידה הבלתי נמנעת אל הזקנה ואל המוות . אפשר לעכב אותה קצת בעבודה קשה, אבל אי אפשר להפוך את הכיוון . ואילו הנפש לעומתו יכולה להמשיך ולצמוח עד אין קץ . ויש לה גם חסינות מסוימת מג'אנק, או ליתר דיוק — יכולת פלאית להתמיר אותו . ספרים אינם נרות חנוכה, ועם כל הכבוד וההוקרה לסגולותיהם "האובייקטיביות", או לחילופין, הבוז והסלידה מסגולותיהם אלה — מה שקובע הוא אופן השימוש, כלומר מה שמתרחש במפגש עם הקורא . ולמפגש הזה אין מתכון, אין גבול להפתעות . גם זבל יכול להפוך לזהב באלכימיה הזאת . קחו למשל את אינספור סרטי הלחימה סוג ז' שטרנטינו ספג בילדותו . אי אפשר בכלל לדמיין את יצירות המופת שלו בלעדיהם ( אומנם קולנוע אבל אותו עיקרון ) . "ספרי חסמבה הם גרוטאות זבל . מכל מיני סיבות" , כתב המשורר עמוס נוי בשעתו, ב"עיר האושר", "אבל מה אכפת לי ? מה היה אכפת לי ? הקירות המסתובבים, המנהרות הסודיות, הארונות שהסתירו דלתות, התעלומות שנפתרו רק בחלקן — הפכו את העולם-הנראה-לעין למבוך חשאי של רזים ופליאות ( לא פחות מנרניה, אמיל והבלשים, או ספרים איכותיים — במירכאות ובלעדיהן — אחרים ) [ . . . ] בשביל לחלום, בשביל להפליג לעולמות דמיון, לא צריך הרבה ולא צריך 'איכות'" . זאת ועוד : נוי היה זה שפרסם בשעתו מאמר מרעיש על קופיקו . לולא נחשף לקופיקו בילדותו ספק אם היה מגיע לתובנות האלה, ולולא היינו אנו סופגים קופיקו בילדותינו ספק אם היינו יכולים להביט בראי הזה שעמוס-את-קופיקו העמידו לפנינו . והכל התחיל אגב, משיחה על גברת פשקוביצי ( השכנה המשוגעת שעליה שר תוכידס : "פשקוביצי, פשקוביצי, די תפסיקי, אל תשוויצי, / כל היום את במרפסת, תחתונים את מכבסת, / ובלילה מה קורה לך, את שותה קפה עם מלח", וכן הלאה ) . דמות האשכנזייה הערירית והמשוגעת המופיעה בספרי ילדים עבריים משנות החמישים ואילך היא — כפי שטען נוי ובאופן משכנע ביותר — ניצולת שואה . גם בספרות "הגבוהה" אפשר לפגוש שורדי שואה, אבל יתרונה של הספרות "הנמוכה" הוא דווקא בחוסר המודעות ובחוסר העכבות, מה שגורם לחומרים להופיע בצורה הרבה יותר חשופה ובלתי נשלטת . ד . סַכ�ֵי-עינייםד . סַכ�ֵי-עיניים אוריאל אופק, אדם רב-זכויות בספרות הילדים העברית, היה גם הנמסיס של ספרות נמוכה . במאמר ששמו מדבר בעד עצמו, "צ'יפופו, תוכידס, צ'ופצ'יק ושו' — מזון רוחני קלוקל המוגש לצעירי הקוראים" ( "דבר" 1965 ) הוא כותב בין השאר על "דנידין" : אף ספר כמעט מספרי הסידרה אינו סיפור בפני עצמו, אלא הוא המשכו הישיר של הספר שקדם לו, והעלילה נקטעת באמצע ( במקום "מותח נורא", כמובן ) כדי לאלץ את הקורא להזדרז ולקרוא את הספר הבא [ . . . ] כיצד נוכל לכנות מעשה זה אם לא הונאת הקורא הצעיר ? בלהט המרדף שוכח אופק שקטיעת סיפור בשיא המתח היא רטוריקה מצילת חיים הרשומה על שמה של זו ששרדה אלף לילה ולילה בזכותה . אם יש אִמָּהות לספרות, שהרזד היא אחת מהן . ואופק ממשיך וכותב : "המחבר הנכבד התחייב כנראה, למלא כל סיפור בכמות מסוימת של מילים . מה עושים אם הדמיון אינו ממציא תעלולים נוספים ? פשוט מאד — "מותחים" את הטקסט באופן מלאכותי : חוזרים פעמיים ושלוש על אותו קטע עצמו ( הכתובת על כרטיס התיאטרון המשתרעת על חצי עמוד ; או השלט שהדביק דנידין אל גבו של הגנב ) , או אפילו "מורחים" שש שורות סתמיים כגון : "לילה טוב, אמר אבא, — לילה טוב, אמרה אמא, לילה טוב אמרה שולה", וזאב ודני וכו' [ . . . ] כמעט כמו בבדיחה על המטורף שחיבור סיפור על עגלון שאמר לסוסו הסרבן : "דיו דיו דיו" על פני עשרים עמודים" . חזרות הן אבן יסוד של ספרות באשר היא, מחרוזי פעוטות עד הספרות הגבוהה למבוגרים . הן משפיעות על המרקם המוזיקלי, הרגשי והרטורי של הטקסט : "כל אימת שהוא [ ג'וזף קונרד ] נוקב בשמו של נילסן הוא מוסיף בסוגריים נלסון" , כתב פנחס שדה ביומנו, "זו צורת ההיגוי האחרת של אותו שם, וכך נוצר לייטמוטיב מקסים . גם תומס מאן, ב'טוניו קרגר', ברוב המקרים בהם הוא מזכיר את הנערה אינגבורג, מוסיף כי ידה היתה 'לא ענוגה ביותר ולא קטנה ביותר'" . ( מתוך " 42 רישומים ויומן הכתיבה של החיים כמשל”, ספריית "פרוזה" עיתונספרות, ,1980 עמ' 104 ) . לא בכדי טען סלבוי ז'יזק שכדי להבין מה קורה בתרבות הגבוהה הוא הולך לתרבות נמוכה, שהרי כל המגמות מתקיימות בה בצורה גולמית וגלויה יותר . אני לא טוענת חלילה שאין דבר כזה איכות, רק שסנוביות היא סוג של עיוורון . ה . מות המחברה . מות המחבר החירות המבורכת של הורי בכל הנוגע לקריאה לא חלה למרבה הצער, על תחומים אחרים . בבאר שבע של ילדותי היה קולנוע תחת כיפת השמים . פעם התלוויתי לילדי השכנים וצפיתי ב"חמים וטעים" . התפקעתי מצחוק . חזרתי הביתה מרחפת . הייתי בת עשר בערך . כשאבי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא