בחזרה למפעל השוקולדה

עמוד:12

י ו נ י י ו נ י 5 2 0 52 2 0 2 ס י ו ו ן ת ש פ ״ הס י ו ו ן ת ש פ ״ הג י ל י ו ן ג י ל י ו ן 8 81 1מ ע ל המ ע ל ה 12 ״האם אתה יכול לחשוב על מישהו בכל העולם שלא היה סוחב כמה תרנגולות אילו היו ילדיו גוועים ברעב ? ״ ״ליבנו שתת דם על היהודים״ . אצל ווס אנדרסון, בעיבוד הקולנועי המופתי מ- ,2009 העניין מודגש אפילו יותר . השועל הוא יהודי שעבר אמנציפציה, ניסה להיות עיתונאי ״אנושי״, אך הרדיפות החזירו אותו להיות יצור פרא שחי מתחת לאדמה וגונב . היהודי החיה, היהודי שאיננו יכול להיות בן תרבות, וסופו שהוא מוצא את גאולתו בהקמת רשת מחילות תת- קרקעיות שבעזרתן יוכל להמשיך לינוק מעטיני החוואים היצרניים שעל פני האדמה . אז, בשנות השבעים, היה לבו של דאל נתון אל היהודים . אני חוזר וקורא את שורות הפתיחה של ״צ׳רלי בממלכת השוקולד״ : ״הכירו נא את צ׳רלי״, מכריזה הכותרת בגוף שני והאיורים ממלאים מיד את הדף . אנו זוכים לחזות במבוגרים, סבא יוסף וסבא יוספינה, אחריהם בסבא ג׳ורג׳ וסבתא ג׳ורגי׳נה, במר בקט ובגברת בקט, הוריו של צ׳רלי, ואז בצ׳רלי עצמו : ״זהו צ׳רלי״ ( עמ׳ 14 ) מכריז המספר, ומיד פונה אלינו צ׳רלי בגוף שני : ״מה שלומכם ? ואיך אתם מרגישים ? ובכלל, מה נשמע ? ״ ( עמ׳ 15 ) . אנו מבינים מיד שהיחיד כאן שרואה אותנו, היחיד שיש לו בכלל יכולת לשאת עיניים ולראות, הוא צ׳רלי . למעשה, עיניהם של ששת המבוגרים נשואות אליו, שלא ירעב, שיחגוג יום הולדת, ועיניו שלו נשואות, כביכול, אלינו . ״הוא שמח מאוד להכיר אתכם״ מודיע לנו המספר, וליבנו רחב מגאווה . ילד טוב וישר ופקוח עיניים שכזה מעוניין להיות חבר שלנו ! זוהי פתיחה שמכוונת אותי לקרוא כילד, מחלצת ממני את עיני הילד הטבועות בי . דאל, ושליחו שבסיפור ווילי וונקה, מושכים את מבטנו ואת ליבנו, מפתים אותנו להיענות להגיון של מעשיית המוסר ולהתנהג כמצופה מאיתנו, כילדים . ילדים טובים . ילדים שאינם חמדנים ואינם מפונקים . ילדים מבועתים שרוצים להיות צ׳רלי, ולא חס וחלילה מיקי טלא . דאל שיכנע אותי כקורא ילד שהילד הטוב בעיני וונקה והרע בעיני וונקה הם אכן טוב ורע מוחלטים . כעת, כמבוגר מקריא, אני מוצא את עצמי תוהה : מה עם הילד המפונק ? מה עם מי שאוהב לראות טלוויזיה ? מה עם הילד שאיננו מציית לאתיקה הוונקאית ? מרחק מסתמן בין שתי הקריאות, בין הקריאה שלי כילד לבין הקריאה שלי כמבוגר . מרחק, ואיתו שאלה על האחריות הספרותית והפוליטית שהמרחק הזה מעמיד לפנינו ככותבים, כקוראים שהיו פעם ילדים, כמקריאי סיפורים לילדים, כמבוגרים . האם הילדים הם גזע ? עם נפרד שנתון למרות נו, המבוגרים ? משו עבד לק פריזות הרצחניות שלנו ? הרי הם תמימים כל כך, חסרי ישע כל כך . רמוסי זכויות כל כך . נושאים אלינו עיניים . סובלים כשאנחנו נלחמים, לא ישנים תחת ההפצצות . ומצד שני, עבורם אנחנו נלחמים, והם מצידם מזדהים איתנו, מייסדים חבורות, משחקים בחיילים . הם גדלים להיות אנחנו, ממש כפי שאנחנו היינו הם, ואנחנו תומכים במעגל 41 שנים מאוחר יותר, ביוני 1982 , הכוחות הישראליים זרמו לכיוון צפון מה שפעם היה פלסטין, אל לבנון, והרצח ההמוני של התושבים החל . לבנו שתת דם על הגברים, הנשים והילדים הלבנוניים והפלסטינים, וכולנו התחלנו לשנוא את הישראלים״ . מעולם, טען דאל, לא הפך עם מקורבנות לרוצחים כה מהר, כאילו קבוצה של נזירות אהובות המופקדות על בית יתומים תתחלנה לרצוח פתאום את הילדים . אז ביקש דאל את סליחת הקורא וגילה את המוטיבציה שלו לכתיבת הרשימה : ״הרשו לי רגע לחזור אל פלשתינה שאני זוכר, ביוני 1491״ . הוא העלה זיכרונות, איך טסנו אז מעל ביירות, איך הפצצנו, אבל מעולם לא ירינו כדור שיכול היה לפגוע באזרח או במטרה שאיננה צבאית . הוא נזכר — ״פעם אחת אני וטייס בשם ביל וולאס יצאנו לפגוע בכמה מטוסים צרפתיים שחנו בשדה תעופה, שלושה קילומטרים מצפון לריאק״ . היה זה ערב שבת, כשהתקרבו ראו דאל וולאס שהטייסים וחברותיהם עורכים מסיבה בין המטוסים . ״אני זוכר שראיתי בקבוקי יין וכוסות על אחת מכנפי המטוסים, ונערה גבוהה בשמלה ירוקה-לבנה בדיוק הרימה כוס יין אל שפתיה כשהופענו מעל העצים . כשמטוס מגיח בטיסה נמוכה ומהירה אתה לא שומע אותו עד שהוא ממש מעליך, ואז הקול נשמע כמו פיצוץ בפניך . היה זה מן הסתם הלם עבור האנשים הצעירים הללו באמצע מסיבת קוקטייל של שבת בערב לשמוע פתאום את הקול הזה ולראות שני מטוסי הוריקן עוברים עשרים רגל מעל ראשיהם . כמה מכונות יריה החלו לירות עלינו מפינות שדה התעופה, אבל ביל ואני הסתובבנו עוד פעמיים כדי לתת שהות לכולם לברוח . אני עדיין אוצר את המראה של נערות בעקבים גבוהים וחצאיות מתנפנפות מזנקות אל מטה המבצעים כשהצרפתים האמיצים יורים מאחור״ . רק אחר כך הם חזרו והפציצו את המטוסים, עם בקבוקי היין והכל . הוא חתם את הפסקה — ״באותם הימים, מלחמה בלבנון הייתה עסק אבירי״ . 1 זאת בניגוד למלחמה האחרונה, הישראלית, שאיננה עסק אבירי . מיהו הדובר בטקסט הזה ? מיהו האוחז בהגה, זה שמייצר לא רק את האלימות אלא גם את האתיקה של האלימות, לובש את גלימת השופט ואת מדי המוציא להורג גם יחד, בונה את הקוד האתי, מתקיף, שופט, חומל ומעניש בו זמנית ? האין זה בן דמותו של ווילי וונקה, האל-האדם הקפריזי ? וונקה שמייצר סימטריות אתיות, היסטוריות, ולו היה יכול היה מזמין את כולנו אל מפעל השוקולדה שלו, המרחב הסגור, הההטרוטופי, שהחוקים היחידים בו הם החוקים שלו, שבו הוא יכול להנהיג את העולם במידה כנגד מידה, לטוס קרוב-קרוב מעל ראשינו בקול פיצוץ עז, להבעית אותנו, לחוס על חיינו בחסדו כי רב, או אם ירצה להשליך אותנו אל נהר השוקולדה או אל פיר קליפות האגוזים, לנפח אותנו בעזרת מסטיק הפלא או לשגר אותנו במצלמת הטלוויזיה ולהקטין אותנו לגובה אצבע, כיאה לנו . היהודים הללו, עם הכסף האמריקאי שלהם, ועם הרצחנות שלהם . כך כתב . הדמיון שסימן דאל בין המפציצים של אז למפציצים של היום ברור, ואיתו גם ההבדל . הישראלים הרגו אזרחים אבל אנחנו הבריטים לא הרגנו אזרחים . גם הטייסים הישראליים וגם דאל טסו במטוס קרב מעל אוכלוסייה אזרחית . הקו המבדיל נמתח בשאלה הבריטית על אודות מידת האבירות . העסק שלנו, הבריטים, היה אבירי, שלהם, הישראלים, איננו אבירי . ההיסטוריציזם, הסימטריה, הווידוי בגוף ראשון, הופכים את רשימת הביקורת הזו לטקסט פרוגרמטי, הכרחי להבנת תודעתו של דאל לא רק כמבקר של המדיניות הצבאית הישראלית, אלא של תודעתו כמספר סיפורים וכסופר ילדים, כלומר כנציג של המבוגרים בעולמם של הילדים . כשליח הממונה על המעוף ועל הרחבת הדמיון, כמו גם על האתיקה ועל הסימון של הטובים והרעים . הניהיליזם הפרוע והדמיון חסר הגבולות הם מן המאפיינים האיקוניים ביותר של דאל, והם מופיעים בספריו בדרך כלל בד בבד עם אלימות גרוטסקית ותיאורים סטריאוטיפיים של לאומים וטיפוסים . הדעות הסטריאוטיפיות, הגזעניות והאנטישמיות של דאל אופייניות לו, ולמעשה אין בהן כדי להפתיע . עד כדי כך הגיעו הדברים, שב- ,2020 30 שנה אחרי מותו, פרסמה משפחתו התנצלות רשמית על התבטאויותיו וכמה שנים לאחר מכן התפרסם שמבחר מספרי דאל עתידים להופיע במהדורה מחודשת שממנה יושמטו ביטויים סטריאוטיפיים כלפי מיעוטים, שמנים ואחרים . ההודעה עוררה סערה זוטא ודיון ער על גבולות הצנזורה, תרבות הביטול והאפשרות לקרוא ספרים שנכתבו בקונטקסט אחר . אבל השאלה איננה רק אידיאולוגית אלא, בהקשר הזה, ספרותית . ההומור הגרוטסקי, הפרוע והמלהיב של דאל מבוסס על סטריאוטיפים, משחק עם סטריאוטיפים . מה יישאר מדאל בלי הסטראוטיפיות ? בלי ההלצות על טעמיהם של בני הלאומים השונים בהעי״ג ? בלי התיאור הגזעני של בני האומפה לומפה, צבא העבדים השחורים ? דאל מצחיק כל כך, משחרר כל כך, לא כל כך נעים להודות, כי גם החשיבה שלנו כקוראים היא במידה רבה סטריאוטיפית . האם הסטריאוטיפ של היהודי, שהיה קורבן לאלימות ועכשיו מפעיל אותה באופן בלתי אבירי, תלוי בהכרח במעשיו של הצבא הישראלי ? אינני בטוח . אפשר שהדימוי הסטריאוטיפי של היהודים בא לידי ביטוי כבר קודם לכן, עוד לפני שהופעלה עליו מידת הדין ופסיקת הדין . ב- 1970 ראה אור ספרו של דאל ״מר שועל המהולל״ . מר שועל נרדף על ידי שלושת בעלי החוות המרושעים, ומסתתר בתוך מחילתו יחד עם משפחתו, משם הוא חופר מנהרות אל מחסני המזון של בעלי החוות כדי לפרנס את ילדיו, בהתאמה גמורה לדימוי האנטישמי הקלאסי, וליבנו, לב הקוראים, איתו . ״ליבנו שתת דם על הגברים, הנשים והילדים היהודים״ . תוך כדי החפירה, שואל אותו מר גירית המכובד אם הוא איננו מוטרד מהגניבות שבעזרתן הוא מתקיים . ״עמיתי הוותיק והטוב בפרווה הלבנה כשלג והשחורה כפחם,״ עונה לו מר שועל, Roald Dahl, "Not A Chivalrous Affair : God Cried . 1 by Tony Clifton and Catherine Leroy", 1 ,August 1983, Literary Review תרגום שלי .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא