חוש הביקורת: פואטיקות דָחף ורָחף

עמוד:10

10 | מעלה | גיליון 3 | תשרי תשפ"ב | ספטמבר 2021 רא להבין את השיר גם דרך החושים ( צליל ) ולא רק דרך האינטלקט . במובן הזה דחף ורחף הם לא רק קטגו ריות ביקורתיות, אלא הצעות - קריאה . פואטיקת רחף היא שירה שבה הקורא חש כיצד הט קסט מושכו בכניסה פנימה - באמצעות קריאה זורמת, או לכל הפחות לא עוצר בעדו להיכנס . פואטיקת רחף מאופיינת בבהירות, תקשו רתיות ובקלות יחסיות . שכ- בות וצפני עומק אינטלק- טואליים, אינפורמטיביים, - אסתטיים ורוחניים ארוגים יחד באופן שמובן על נקלה באמצעות שפה מוכרת, שיח תית . פואטיקה זו רווחת יותר - מפואטיקת הדחף . כך למשל שירתם של נתן זך ( כנראה המבשר של שירת הרחף בת זמננו ) , יהודה עמיחי, דוד אבידן, אורי ברנשטיין, אהרן שבתאי, זלדה, סבינה מסג, מרדכי גלדמן, זלי גורביץ ורפי וייכרט קרובה יותר, על פי רוב, לקוטב הרחף, אך ככל שאנו קרבים לימינו, החל מסוף שנות ה- ,80 יש יותר ויותר משוררי רחף מובהקים, כגון מרדכי גלילי, מואיז בן הראש, דרור אלימלך, דרור בורשטיין, שמעון בוזגלו, אל פרד כהן, סיגלית בנאי, עדי - קיסר, ניסים ברכה ועוד . הינה לדוגמה השיר "תיקון" מאת דורית ויסמן, בת דורה הספ רותי של אס : - יוֹשֶׁבֶת אֶל הַשֻּׁלְחָן / טוֹבֶלֶת לֶחֶם אָחִיד בְּרֹטֶב עָשִׁיר / / מוֹ צֶצֶת עֲצָמוֹת בְּבַיִת שֶׁלֹּא זְכוּ- רָה לִי מִמֶּנּוּ כָּל / אֲרוּחָה / / - לְבַד מֵאַחַת, בָּהּ בִּשַּׁלְתִּי בָּשָׂר בְּיַיִן / / וְהִגְזַמְתִּי בְּכַמּוּת הַיַּיִן / / מִצְחָן שֶׁל אִמָּא וְתָמִי הֶאֱדִים / וְאִמָּא אָמְרָה, זֶה מִיָּד יוֹרֵד לִי לָרַגְלַיִם . ( ויסמן, נורמל, 2013 : 35 ) . השיר מעוצב כדיבור יום-יומי ולכן הוא מובן באופן מיידי, וממילא הכניסה אליו קלה : הוא מתאר סיטואציה יום- יומית של אכילה, ואגב כך הרהור בזיכרון ילדות כואב . הכניסה הקלה לשיר אף מעו ררת תמיהה על דרגת הק- לות שבה ניתן להיכנס לשיר - – הקריאה היא תהליך מהיר של מעבר בעד מילים שקופות אל ליבו של הטקסט . למעשה, אין כמעט מאמץ בקריאה . יש להבהיר שאין בכך טענה על היעדר מורכבות . השיר מעו צב היטב על-ידי מספר אמצ- עים : למשל, פסיחות סמנטיות - חריפות בין הבתים ; המעבר המפתיע בין האכילה הנינוחה בבית הראשון לבין זיכרון יל דות נטול-ארוחות בבית השני ; - והתנועה הדכאנית הכוללת של השיר מגבוה לנמוך – מהמצח לרגליים, מהווה נעים יחסית לעבר קשה וכו' . פואטיקת דחף היא שירה שבה הקורא חש כיצד מעכבי הקריאה הודפים אותו בכניסה, קרי לא מאפשרים לו לבוא בקלות בשעריו . היא סלקטור ( או שמא סלקטקסטור ) בד מותו של בוחן אינטלקטואלי - או מיסטיקן חידתי במועדון אליטיסטי . היא ניצבת על מפתן ההבנה וכמו ממיינת את הקוראים לרלוונטיים או לראויים יותר או פחות . תה ליך זה תובע מהקורא עיון - מעמיק בשיר, וגורם לו לשים לב לכל פרט בקריאה . לעומ תה, פואטיקת רחף זו שירה - שבה הקורא כמעט ולא חש במעכבי קריאה ; הוא מרגיש את עצמו מייד בבית, באזור הנוחות . לכן לעיתים הקורא חש יותר מדי בנוח – ומחמיץ את המורכבות האסתטית של השיר . הדוגמאות לעיל מתא רות ביצוע מובהק של שתי - הפואטיקות, אלא שרוב הטק סטים ממוקמים על ציר הרצף - שבין דחף לרחף . כלומר, כל טקסט עשוי להיות היברי די ולהכיל תערובת של דחף - ורחף . כך למשל השיר "ואיש לא חיבק את הים" מאת אפרת מישורי, בת דורן של ויסמן ואס, ואף היא כמותן בת מזל שור : וְאִישׁ לֹא חִבֵּק אֶת הַיָּם / בְ שָׁכְבוֹ כָּךְ שָׁקֵט, / מָלֵא רִצּוּ- דִים כְּסוּפִים וּמֶחֱווֹת, / שֶׁנָּבְעוּ - בְּחִרְחוּר אֵינְסוֹפִי שֶׁל אֲדְוֹות . / / גַּל מִתְגַּלְגֵּל וְגַל נֶעֱמָד עַל שֶׁלּוֹ . / גַּל מְלַגְלֵג וְגַל מִתְנַ עֵר מֵעֻלּוֹ . / גַּל מִתְגַּלֶּה וְגַל - מִתְגַּבֵּהַּמוּלוֹ, / אִם תִּפְגֹּשׁ בּוֹ – גַּע בְּכֻלּוֹ . / / שְׁכַב עָלָיו, גַּע לוֹ בַּחוֹר, / הַקֵּף מִלְּפָנִים וְגַם מֵאָחוֹר, / הַנַּח לוֹ לָשֵׂאת אֶת גּוּפְךָ הַשּׁוֹכֵב / וַהָפֹךְ אֶת גּוּפוֹ הָרוֹטֵט לְכַפְתּוֹר . / / דַּבֵּר אֵלָיו, הֱיֵה בֶּן שִׂיחוֹ, / זְרֹם מִתּוֹכוֹ הָעִוֵּר אֶל תּוֹכוֹ, / הַלְבֵּן אֶת קִצְפּוֹ וְּדְרֹשׁ בַּכּוּכִים הַלַּחִים, / / כִּי / / הַדָּם לֹא זוֹרֵם / אֲבָל הַמַּיִם / / חֲתוּכִים . ( מישורי, אנך ואנחה : שירים 2003 – 2007 , 2007 : 93 ) השיר מתאר כמיהה רומנטית ובלתי אפשרית : לחבק את הים . זו משאלת לב ילדית ואקזוטית המתובלת בהומור קל, אלא שניתן להבין אותה גם באופן מטפורי : יש בני אדם מיוחדים הדומים בעומ קם וברוחבם לים – אולי כמו - המשוררת עצמה – אשר לא ניתן לתפוש, לחבק או להבין עד תום ; עם זאת, אולי ניתן להתאחד עימם ( באופן ארוטי ו / או מיסטי ) ולצלול לתוכם . הפרשנויות לשיר לא עולות במאמץ רב, כלומר לפנינו פואטיקת רחף, אלא שסוף השיר מפתיע ונושא בחובו אניגמה ואימה לא צפויות . יש לקרוא את סוף השיר כמה וכמה פעמים כדי לפענח שככל הנראה הים במצוקה, אולי אובדנית ( "הַדָּם לֹא זוֹרֵם / אֲבָל הַמַּיִם / / חֲתוּכִים" ) , וחיבוק עשוי לרפאו . המעבר מפואטיקת רחף לפואטיקת דחף בסוף השיר מהדהד את המהפך האנרגטי שלו : דיכוי האקסטזה . אומנם כבר במהלך השיר יש רמיזות לכך שהים סובל ושרוי בקונפליקטים פנימיים ( "חִרְחוּר אֵינְסוֹפִי שֶׁל אֲדְוֹות" ; "גַּל מְלַגְלֵג וְגַל מִתְנַ עֵר מֵעֻלּוֹ" ) , כלומר זקוק לת- מיכה, לשיחה ולמגע תרפויטי - ( "דַּבֵּר אֵלָיו, הֱיֵה בֶּן שִׂיחוֹ, / זְרֹם מִתּוֹכוֹ הָעִוֵּר אֶל תּוֹכוֹ" ) , אולם הסיום דרמטי : לא ניתן היה להעלות על הדעת שהים נמצא בקצה יכולתו לשאת את סבלו . שירה על המשקל לסיום, אבקש להקביל את פואטיקות הרחף והדחף לה רמת משקולות – למושגים - החושניים, האסתטיים והכ מותיים לכאורה של קל וכבד - – הן במובן הספורטיבי והן במובן היום-יומי של נשיאת חפצים . אחד המאפיינים הראשוניים שקורא מייחס לטקסט הוא משקל : קל או כבד . זו תגובת קורא מיידית, כי היא מבוססת בין השאר על קנה מידה חושני . למע שה, קורא השירה אומד את - יכולתו לשאת שיר ( או שמא לְסַבֵּל או לסבול אותו ) ומעריך אינסטינקטיבית אם הוא קל או כבד, כמו בהרמת משקו לות . לא בכדי זהו כנראה ענף - הספורט העתיק בעולם : ישנו דבר-מה בסיסי וראשוני בטבע הנוגע להערכת אובייקט או סובייקט המתייחס למשקלו ; כנראה שריד של מערכת הת ראה מפני טורפים . ובהשאלה - לטקסטים : גם השירה היוונית הקדומה, בת זמנה לערך של ספורט הרמת המשקולות, נכ תבה על בסיס משקלים – וזאת - בלי לגרוע מזיקתם המובהקת למוזיקה . מכאן, פואטיקות דחף ורחף מקבילות לשני סוגי הרמת משקולות : דחף על משקל דחיקה – קריאה בשלבים, ורחף על משקל הנפה – קריאה בהינף אחד . בשני המקרים הקורא מתמודד עם התנגדות של טקסט, אלא שבשירת דחיקה רמת ההת נגדות גבוהה יותר ומחייבת - כושר סיבולת רב יותר מאשר בשירת הנפה . דרך אגב, יש הקבלה מושגית בין שירה וספרות למוזיקה בכל הנוגע לקל – כבד : מוזיקה פופולרית מכונה מוזיקה קלה, אך אין נוהגים לומר מוזיקה כבדה ( למעט רוק כבד, אלא שהכבד ברוק איננו מתייחס לרצינות, אלא לסגנון צעיר ואנרגטי של נגינה מהירה ורועשת ) ; אפילו מוזיקה קלסית לא מכונה כבדה . ראוי לציין שיש סגנון פואטי המכונה שירה קלה, המתייחס לשירה תקשורתית, הומוריסטית ופופואטית . המו שג שירה קלה מקורו בשיח - הביקורתי האנגלוסקסי ואיננו רווח במקומותינו, אולי משום הזיקה הפוגענית שיש בין קל לזול ולקלות דעת ; עם זאת, ☞

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא