בקצה השיר ישן איש

עמוד:12

12 | מעלה | גיליון 1 | אדר תשפ"א | מרץ 2021 שוררת יוצרת כמדרש ☞ ופרטי שלה למציאות, ומאפ שרת להם להתקיים כמובנים ומאליהם למרות הזרות . חי בור בין המיתי והמקודש ובין והמוזיקלי, הטכנולוגי והע ממי . הכרובים המעורים זה ובזה ( זכר ונקבה ) מעל הכפו רת שעל ארון העדות ( באיור מכשיר הרדיו המהווה בסיס למפגש הכרובים הוא כארון העדות ) מייצגים את מידת והדין ומידת הרחמים . הכרו בים הוצבו בקודש הקודשים, ובמה שקרוי לפני ולפנים, ומ בין הכרובים נשמע קולו של אלוהים . זה השער שבחרה המשוררת לספרה, ונדמה לי שכמה ממפתחות הקריאה של הספר מצויים באיור זה . אל העיר קינה הוא ספר חזק ומוקפד . הוא נע בין המיתי ולעכשווי . השפה טעונה, מה דהדת ומתכתבת עם מקורות יהודיים ושירה עברית ( יונה וולך וחביבה פדיה ) ומקורות בתרבות המערבית ( ג'יימס וג'ויס או פילומנה מהמיתולו גיה היוונית ) , ויש בו מטעמה של הערבית ( אום כולת'ום ) , שפת מוצאה של המשוררת . וזוהי פואטיקה מאופקת, מעו בדת, מתיימרת . הספר בנוי ממחזורי שירה ושירים בודדים, אולם לדעתי יש לקרוא אותו כשיר אחד ארוך ; כפרגמנטים ההולכים זה אחר זה שמוטיב הפרדה מקשר ביניהם . יותר מאשר מדובר בקינה על העיר, זוהי קינה על האהבה, על אובדן ודמות יקרה ועל המשפחה המ ותפרקת, על הגוף הנפרד מה נמען שלו – ממושא האהבה שלו . חלקו השני של הספר הוא מחזור קינה על יחיא, אחיה של הדוברת בשיר . ו"כל הלילה הקשבתי לשי רים" הוא שם השיר הפותח את השער הראשון והמרכזי של הספר . השיר מתאר את מצב הנפש לאחר אירוע טראומטי, משברי . הדוברת אינה מספרת את סיפור האירוע, אלא את ושבריו, את מצב הנפש והתנו עה שאחריו, את ההשתקפויות שלו בתוך התנועה ובתוך השפה ובהימנעותה מסיפור ה"סיפור" בשורות קצרות – היא עושה שירה . השיר קצבי וחסר רצף סיפורי, ונמסר אל והקורא באמצעות הקצב והפ וערים שבשיר . הוא פותח בכי שלון ולאט מגביר את הקצב ואת החזרות הסוחפות את הקורא . היא עוברת מהילדה שהייתה, "ולא הבנתי שאותי אני שרה / לא את הילדה שחתכה בשערה עד סופו", אל הווה הכתיבה : "אִשָּׁה בַּת אַרְבָּעִים / שְׁנֵי יְלָדִים לֵב שָׁבוּר שַׁרְתִּי / [ . . . ] שַׁרְתִּי בִּשְׂפָתַיִם לֹא נָעוֹת בָּאָזְנִיּוֹת / שַׁרְתִּי מַבִּיטָה מִן הַחַלּוֹן / אִישׁ לֹא חִכָּה בַּתַּחֲנָה . / לְאָן הָלַכְתִּי" ( עמ' 9 ) . ייחודו של הספר נעוץ בקול הפנימי של אישה צעירה, אם לשני ילדים, הנפרדת אולי בעל כורחה מאהובה, אך שרה ואל העיר . בגופה היא כבר נפ רדה, אך קולה הפנימי עדיין כרוך אחר האהוב וקורא לו, וומתנהלת תנועה בין הדי בור אל הילדים ובין הדיבור אל הגבר השובר . העיר אליה היא חוזרת, עיר ילדותה, היא ועיר ההווה שבה היא מתהל כת ונוסעת באוטובוסים . העיר ושבתוכה היא נעה היא הש תקפות מצבה של הדוברת – היא העדה . וכך היא כותבת בשיר "בדרך אל העיר" : לְאָן שֶׁהָלַכְתִּי / בָּאתִי אֵלֶיךָ / / שַׁעַר יָפוֹ / הַמִּדְרָכוֹת שֶׁלִּי / מְבוֹאָה קְרִירָה / בָּאתִי אֵלֶיךָ / / וְהִיא ו / שֶׁרָאֲתָה אוֹתִי / בְּעָנְיִי / בַּעֲ ווֹנִי / קוֹנָה עוֹלָמוֹת / בָּאֲוִיר / אֵין לָהּ מִדַּת הַחֶסֶד / הִיא ומַנִּיחָה לִי / לְהִתְנַפֵּץ / / וּלְהִתְ נַפֵּץ" ( עמ' 21 ) . בהמשך השיר והיא פונה אל האיש : "לֹא דִּ בַּרְתִּי עִם אִישׁ מִלְּבַדְּךָ / / עִם אִישׁ מִלְּבַדְּךָ / לְאָן שֶׁהָלַכְתִּי בָּאתִי אֵלֶיךָ" ( עמ' 13 ) ; ובשיר והבא, נטול הכותרת – "כְּשֶׁאָ מוּת / אָשׁוּב אֵלַיִךְ" ( עמ' 14 ) . התנועה בין העיר, האישה והאיש היא תנועה דרמטית המאפיינת את חלקו הראשון של הספר . הרמקולים הפונים לפתוח את הספר נושאים את קולה מתוך הלפני ולפנים בין כנפי הכרובים : "לְאָן נָסַעְתִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם רַק זוֹכֶרֶת שֶׁשַּׁרְתִּי / פְּנִימָה שַׁרְתִּי בְּעֵינַיִם רְחוֹקוֹת בְּפֶה סָגוּר וְכָל גּוּפִי / עַד הַיּוֹם כָּכָה . " ( עמ' 10 ) . השירה פניו מה היא הדוחפת את השירה הכתובה החוצה . הכתיבה וההליכה הן פרי החידלון, הכישלון והאבל ועל הפרידה והגירושין המת וגלים במחזור השירים "קרי עה" . במחזור זה נוצר נרטיב סיפורי אך פואטי, אומר אך לא מפרט, שומר על הפערים ועל הריחוק האסתטי – שיר, אך לא תרפויטי . הקורא עדיין קשוב למילים, למלאכת השיר ולרגש הנובע ומפעפע באיפוק ורב, ולא להזדהות סנטימנט לית שנושא כזה מְזמן : "עִיר מִקְלָט מְבַקֶּשֶׁת עִיר מִקְלָט / חֲלוֹם מְבַקֵּשׁ חֲלוֹם / כְּאֵב ומְבַקֵּשׁ כְּאֵב / יַד אֱלוהִים בָּעוֹ לָם אֲחוּזָה בְּיָד / וְאֵין עוֹלָם / אֱלוהִים, / מִישֶׁהִי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה יָפָה מִדַּי . בִּקַּשְׁתָּ / / וְגַם : נִידָה וְכַשְׁרוּת וְשַׁבָּת . / עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נָשִׁים מֵתוֹת בְּעֵת לֵדָתָן / / אֲנִי חָיִיתִי . / לֵדוֹת קָשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת / אֲבָל חָיִיתִי / / מַה שֶּׁבִּקַּשְׁתָּעָשִׂיתִי . " ( עמ' 18 ) . ובדבריה אלה היא מתכתבת עם המשנה הידועה ממסכת שבת ב' : "עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן עַל שֶׁאֵינָן וזְהִירוֹת בַּנִּדָּה, וּבַחַלָּה, וּבְהַדְלָ קַת הַנֵּר . " וכלומר נשים נידונות למי תה בשעת לידתן, שעה שבין החיים למוות, אם חלילה חטאו ולא הקפידו בהלכות נידה . מיתתן של האומללות המביאות חיים לעולם היא העדות על חטאן . נידה ( שהיא חטא שבינו לבינה ) , הדלקת נר וחלה הן המחויבויות של והאישה כלפי ביתה . גולן זוע קת את זעקת לידותיה הקשות ומאוד – "אבל חייתי" – כת ושובה לדרישתו, ובלשון המ ושנה היא עונה לו : לא חטא תי, עשיתי מה שביקשת . וזהו אחד המקומות הח שופים והכנים ביותר בספר – עוצמתיים וללא מסווה – וומאופקים בכל זאת . הדוב רת באה חשבון עם בן זוגה, אהובה, אבי ילדיה, בלשון ושל אישה המעידה שהתמס ורה, שוויתרה על רצונה לטו בת רצונו, שספגה עלבון של "מישהי שלא תהיה יפה מדי" . בשירים "הגר" ו"בקצה הדיו רה ישן איש" ( עמ' 51 וו 53 ) והולכת ומושלמת תמונת הגי רושין : "יָדַעְתִּי שֶׁהָיוּ אֲחֵרוֹת / רַבּוֹת, / עָלַיִךְ לֹא יָדַעְתִּי . / / [ . . . ] וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁגַּם בָּךְ הִבִּיט / כְּפִי שֶׁבִּי הִבִּיט . / שֶׁלָּקַח אֶת יָדֵךְ בְּיָדוֹ הַחַמָּה / שֶׁמָּתַח אֶת זְרוֹעוֹ וּמָשַׁךְ אֶת פָּנַיִךְ / אֵלָיו . " ( עמ' 94 ) תיאור הסיטואציה המדומיינת שבה בעלה חולק את אותן תנועות אהבה עם ואישה אחרת וחשיפת הסי פור ברטוריקה של כנות, היא ודרכה להימנע מעמדה קורב נית או מהאשמה, ולשמור על המבט הישר – מול בן זוגה . והעלבון מתכנס אל תוך המי לים : "בִּקְצֵה הַדִּירָה יָשֵׁן אִישׁ . ו / כִּמְעַט וְאֵינִי זוֹכֶרֶת אֶת מַ רְאֵהוּ . / מִבַּעַד לְשַׁעַר חֲדַר הַיְּלָדִים / מֵעֵבֶר לְגֵיא הַמְּבוֹאָה / מֵעֵבֶר לְשֻׁלְחַן הָאֹכֶל / [ . . . ] בִּקְצֵה הַדִּירָה יָשֵׁן אִישׁ / עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְיֵלֵךְ . " ( עמ' 15 ) . וכאן אני רוצה להעיר שתי הערות בקונטקסט רחב יותר . משהו על רוח הזמן . ההערה הראשונה נוגעת ולנושא הספר : גירושין, פרי דה, אֵבל . לאחרונה רבו ספרי המשוררות העוסקים בנושא כך זה מתחיל אחרי שנקרע וּמָה עַל זוֹ שֶׁלֹּא הִצְלִיחָה לַעֲבֹר, שֶׁנֶּאֶלְמָה מוּל קִירוֹת הַמַּיִם וְהַמֶּרְכָּבוֹת וְכֹבֶד הַלֵּב וְהַכִּשָּׁלוֹן וְהַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת שֶׁנּוֹתְרָה תְּלוּיָה בָּאֲוִיר בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּחֹמֶר עַד בִּרְכָּיו הִתְרַחֵק שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת זָרִים . זוֹ שֶׁשִּׂמְלוֹתֶיהָ נִפְרְשׂוּ וְרָווּ, שֶׁיָּדְעָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִזֶּה וְיָכְלָה רַק לָשִׁיר

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא