"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

עמוד:10

10 | מעלה | גיליון 1 | אדר תשפ"א | מרץ 2021 והאחד נקרא "אי", והש ☞ ני מתחיל בשיר "סיוט שחוזר על עצמו" . חתוכה הוא משורר וופעיל חברתי שהתמתג בתק ושורת כחבר בקבוצת "ערס ופואטיקה" וכפעיל חברתי בע מותת עמר"ם . לכאורה, שירת חתוכה הייתה יכולה להוות דוגמה מצוינת למהלך קריסת האסתטי אל החברתי . אולם לא כך הוא . ב אי וב יבשת , כמו גם בספרו הראשון, חתוכה מתנגד להיררכיה בין החברתי לאסתטי ומצליח לעצב יחסים ומעניינים בין השניים : האסת טי והחברתי נובעים זה מזה, משלימים זה את זה, והחברתי והופך – לא פעם הודות לאמי נות ולאינטימיות של הטקסט – לאישי . אם היכולת לשנות והתנהגות תלויה בעירור התו דעה והרגש של האחר, הרי ששירת חתוכה מציבה מודל לשינוי חברתי עמוק, ארוך וטווח ; כזה שנותן אמון בהת פתחות התודעה והאחריות של הקורא . בפתיחת המסה "התפקיד החברתי של השירה" כותב ת"ס אליוט : "כותרתה של מסה וזו עשויה לרמז לאנשים שו נים על דברים שונים, עד כדי וכך שאולי ייסלח לי אם אס ביר תחילה לְמה איני מתכוון ובכותרת זו קודם שאנסה להס ביר לְמה אני מתכוון בה . שעה שאנו מדברים על 'תפקידו של משהו' דומה שאנו חושבים על מה שדבר זה חייב לעשות ולא כל כך על מה שהוא עושה או עשה" ( על השירה , זמורהו ביתןומודן, ,1975 עמ' 25 . מאנגלית : יורם ברונובסקי ) . ועוצמתה של שירת חתוכה נו ובעת מכך שעל פי רוב החבר תי בשירה זו נקרא כְּמה שהיא ועושה, כְּמה שהיא מוכרחה לע שות – מתוך כורח פנימי ופרטי ו – ולא מתוך נקודת המבט החי וצונית של מה שהיא חייבת לע שות . זוהי אינה שירה שמרצה נקודת מבט חיצונית כלשהי ; היא מצליחה לחמוק מהגדרות, ומציפיות, מכיכר העיר, ומתר וחשת שוב ושוב בחללים הפר טיים, האינטימיים : ברכב בדרך לבית האם ( יבשת , עמ' 11 ) , במושב ( עמ' 39 ) , בסלון ( שם, עמ' ,24 60 ) , באי . יתרה מכך, אפילו כאשר היא גולשת אל ומרחבים ציבוריים כדוגמת מו זיאון הלובר ( יבשת , עמ' 61 ) או שדה התעופה, היא מצליחה לשוב אל האינטימיות שלה עם עצמה, עם הקורא, עם האדם שמולה : "בקורת דרכונים, / מבקשת ממני להסיר משקפיים ו / ומביטה בעיני . / אינה יוד ועת : זהו הקוד המאותת לגו פי / על מעשה אהבה . " ( אי , עמ' 8 ) . ההתעקשות על החום, והאינטימיות, הקרבה והאינדי בידואליזם ( טפו ! ) שבהם בוחר המשורר, הם שמייצרים את האמינות, העומק, הסקרנות והאמפתיה של הקוראת ; הם שמייצרים את נס היחידות, נס המיעוט . קל להעביר ערוץ אל מול תהלוכת מוכי הגורל והמספרים על עצמם בתוכ ניות ריאליטי, קשה פי שניים לעשות זאת אל מול תחקיר של סיפור יחיד . אני מאמינה כי המאפיינים הללו הם כורח בשירת חתוכה, אולם גם אם ולא כך הוא, הם תחבולה ספ רותית מצוינת השומרת את הקורא, על פי רוב, ער ודרוך . יבשת ו אי עוסקים בנושאים דומים . במרכז שירת חתוכה עומד האנושי וממנו מסתעפים העקרונות החשובים ביותר של והאנושי : ההורים, ההורות, הב ודידות, האיום הטכנולוגי, וב סוף כל אחד מהספרים – רצף שירים ארספואטיים . המחאות והשונות ( החברתית, האקולו גית, הכלכלית ) מופיעות בשני הספרים כתשתית המעידה על אופן המחשבה והשירה של הדובר יותר מאשר על העולם שבו הוא חי : זהו דובר רגיש, מרדן, מתנגד, עיקש – כזה שמכל צמד שורות שלו עולה הדיפה של המציאות . התמות שציינתי שלובות זו בזו על פי רוב . כך למשל השיר "לוח אם" משווה בין הדאגה וההדרכה העמוקה והאותנטית של האם וובין אלו השטוחות של תוכ נת הניווט : "גַּם אִמִּי הִיא תָּכְנָה הָעוֹקֶבֶת אַחֲרַי" ( יבשת , עמ' 12 ) , ובהמשך : "בַּנְּסִיעָה אֵלַיִךְ קוֹלָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה בַּוֵּיְז / מְנַסֶּה לְחַקּוֹת אֶת קוֹלָהּ שֶׁל אִמִּי, / אֶת הַדְּאָגָה . הֵם רוֹצִים לִגְרֹם לָנוּ / ולַחְשֹׁב שֶׁמַּחְשְׁבִים הוֹלִידוּ אוֹתָ נוּ . " ( שם, עמ' 12 - 13 ) . בשיר אחר התשוקה ללדת משתלבת ובמחאה אקולוגית : " . . [ ש ] שֶׁרָ צִינוּ לִבְרֹא עוֹלָם חָדָשׁ : / יֶלֶד . / / כֵּיצַד הוֹפֵךְ הֶחָגָב לְאַרְבֶּה, והַיֶּלֶד / שָׁאַל . מַדּוּעַחַיָּה הַנִּ זּוֹנָה מִן הַצֶּמַח / תֹּאכַל לְפֶתַע בָּשָׂר, גַּם שֶׁל עַצְמָהּ ? / שָׁנִים מְהַדְהֶדֶת בּוֹ הַתְּשׁוּבָה : / כְּשֶׁהֵם מִתְרַבִּים כָּל כָּךְ שֶׁרַגְלֵיהֶם / מִתְחַכְּכוֹת זוֹ בָּזוֹ, טִבְעָם ומִשְׁתַּנֶּה וְהֵם הוֹפְכִים / לְמַ שֶּׁהוּ אַחֵר, שֶׁלֹּא רוֹאֶה מָה הוּא / מְחַסֵּל . " ( עמ' 29 ) . המחאה היא עמוקה עד כדי כך שגם כאשר עוסק המשורר בפרשת חטיפת ילדי תימן הוא מסיר את הכסות הקונקרטית והופך אותה למקרה של העוול והמתרחש בין הורים, יל ודים והעולם שבו הם נמ צאים : "הֵן שָׁאֲלוּ / מָה עִם הַיְּלָדִים, / / וְאִמִּי שָׁאֲלָה / מָה / עִם יְלָדִים . " ( אי , עמ' 12 ) . היבשת והאי פועלים וכדימויים מתפתחים המ לווים את הספרים באופן בגלוי ( אי ) או סמוי ( ב יי בשת ) כאשר המשורר משווה את האי והיבשת ולאדם, כלומר לְמה של עולם יהיה מוקף בחומר זר לו . למשל : "כָּל הַיּוֹם אֲנִי מְפַטְרֵל, / שׁוֹמֵר שֶׁלֹּא ויַחְדְּרוּ אֲנָשִׁים, שֶׁלֹּא יִנְ חֲתוּ / עַל חוֹפֵי הָאֵיבָרִים שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא יַבְחִינוּ בַּיַּבֶּשֶׁת / הַחוּמָה, שֶׁגְּבוּלוֹתֶיהָצִפָּרְנַיִם ו / וְשֵׂעָר, צוּקִים וּמִפְרָצִים, / וּנְ קֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה שֶׁלָּהּ פְּתָחִים / נִגָּרִים נוֹזְלִים וְרוּחַ . / / יַבֶּשֶׁת, כַּמָּה אָנוּ דּוֹמִים . " ( יבשת , עמ' 8 ) , ובאי : "מְזֹג אֶת הָאַיִן לָאִי : / זֶה אֲנִי . " ( אי , עמ' 41 ) . בעוד והיבשת היא דימוי ויזואלי לא דמה ( ולכן גם לצבע החום ) ורגשי לבדידות, האי הוא גם דימוי לשוני לאי, כלומר לכל מה שהוא לא, למשל ברצף "אי המטמון", "אי הצלחה", "אי ידיעה" או "מים באי" . ולמרות אורך השירים המש ותנה, שני הספרים כתובים בס גנון דומה של רצף תודעה או מהלך אלתור ג'אזי . יש אומץ וגם סיכון גדול בפרסום שני ספרים דומים בסך הכל ; יבשת הוא ספר טוב יותר מ אי , ובכל זאת – המהלך ש אי מציע אינו מיותר ואינו חף מיופי . האם אי ויכול היה להופיע כמחזור בסו פו של יבשת ? ייתכן, אבל במו חיר אובדן הכפילות, הצימוד והדיאלוג המעניין בין החלק והשלם, כמו בשירו של ג'ון דאן : "אין אדם שהוא אי, שלם לעצמו ; כל אדם הוא חלק כך זה מתחיל המפץ הגדול חַיֵּינוּ מַפָּץ גָּדוֹל . אֲנַחְנוּ מִתְרַחֲקִים זֶה מִזֶּה, הַמִּרְוָחִים בֵּינֵינוּ הוֹלְכִים וּגְדֵלִים . אִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר אֶת הַתְּנוּפָה, אֶת הַהִתְפַּשְּׁטוּת : מִי שֶׁנּוֹלָדִים נִדְחָקִים בֵּינֵינוּ, מִי שֶׁמֵּתִים מוֹתְחִים אֶת לִבֵּנוּ אֶל הָאֵינְסוֹף . אֶת הָאוֹר הַקָּלוּשׁ שֶׁנּוֹתָר בָּנוּ וכְּבָר אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בְּלִי טֵלֶ סְקוֹפִּים רַבֵּי עָצְמָה, כְּלוֹמַר אַהֲבָה . אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא אִי .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא