העמדה האתית כמגדלור של תקווה

עמוד:12

קו ארוך מחוק 12 תני לגבר לאכול והריהו יצור רגוע . אישה אוכלת מכל הבא ליד, אך לגבר נחוצה ארוחה מסודרת . . . אסור לך להתלונן . הוא עובד קשה . מגיעה לו ארוחה הגונה . בעל אחר חוזר הביתה ומכה את אשתו . אנטון לא מכה . הוא גבר חסון ומגיע לו מה שמגיע לו ( שם, עמ' 42 ) . בוקר אחד, אירנה מתעוררת ומגלה מחזה מטלטל : אחר כך, באין משים, ניגשה אל החלון . לנגד עיניה נגלה מראה מדהים : משפחת כץ, האב, האם ושתי הבנות, עמדו בשורה אחת בפתח חנותם . האם לבשה סינר כחול ופלג גופה העליון, הכבד, היה נטוי לפנים, כאדם שעצר את צעדיו ועמד מלכת . בעלה עמד לידן בלבושו האפור, הרגיל, חיוך ריחף על שפתיו הרועדות, משל נתפס על לא עוול בכפו . "מה זה," אמרה אירנה ופתחה את החלון [ . . . ] למשמע הקול יצא ז'נדרם חמוש מתוך הסבך [ . . . ] אירנה נדהמה [ . . . ] "אנשים לא עומדים בשורה," אמרה ומיד חשה שהיא מדברת עליהם בריחוק, כאילו לא היו שכנים, שבחנותם עבדה ואת ביתם ניקתה, אלא יצורים זרים . "זוהי פקודה," ענה בקול קר ( שם, עמ' 14 - 15 ) . סצנה זאת מובילה לתהליך מבעית ( שאירנה שבה ומשווה לביעותי הלילה שלה ) , שבסופו נשחטים בני משפחת כץ ומושלכים לבור שהם עצמם התבקשו לחפור . אך עוד קודם לכן, כפי שראינו בפסקה לעיל, בוקע קול פנימי בלב נערת הכפר הבורה, ושואל : "מה זה ? " — ביטוי המסמן את השתוממותה מכך שמתחולל דבר מה שגוי . הסֵדר הטוב הופר, נדרשת תשומת לב . בדרכו העדינה והווירטואוזית אפלפלד מספר לנו על גון הסינר של האם, ובכך אינו מאפשר לאם, ולנו ביחד איתה, ליפול לאנונימיות חסרת האפיונים של "הקורבן" .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא