|
|
עמוד:13
13 עובר ושווא באופן הדרגתי את היקפי הבעלות שלה על בנק הפועלים, והחליפה אותה בבעלות פרטית . המדינה מכרה לציבור המשקיעים כעשירית מהון המניות של הבנק . בנובמבר היה עוד סיבוב מכירה של מניות הבנק - הפעם בכמות קטנה יותר . באוגוסט אותו הדבר קרה עם בנק לאומי . המדינה מכרה כמעט עשירית מהמניות שלה בבנק לציבור המשקיעים . אגב, היא קיבלה קצת יותר ממה שקיבלה על בנק הפועלים . בחודשים הבאים ובשנים הבאות המדינה המשיכה עם סבבי המכירה האלה . הבנקים הגדולים הלכו והתרחקו מהשליטה של המדינה עד שעברו לבעלות פרטית לגמרי . באופן טיפוסי, הבעלות הזאת מכוונת את הבנקים בעיקר לייעול התפקוד שלהם ולהעלאת רווחיהם . הבעלים החדשים היו קוני מניות הבנקים ובעיקר אנשי עסקים שקנו את גרעין השליטה של הבנק . גרעין השליטה של בנק הפועלים, למשל, נקנה ב- 1997 על ידי תד אריסון, אביה של שרי . אנחנו, הישראלים, התחלנו להסתמך יותר ויותר על השוק גם מעבר לתחום הבנקאות . המדינה פינתה מקום ליזמים פרטיים מכיוון שהקטינה את כמות הכספים שהכניסה והוציאה . היא הוציאה פחות ופחות כסף על הדברים שהיא עושה או מספקת וגם גבתה פחות מיסים . נהוג למדוד את הוצאות הממשלה בעזרת היחס בינן לבין התוצר של המשק . הכוונה היא לחלק שבו הממשלה משתמשת מתוך סך כל העושר החומרי שאנחנו כולנו מייצרים . החלק של הממשלה בתוצר הלך וירד : באמצע שנות ה- 80 הוצאות הממשלה היו בהיקף של כמעט שני שלישים מהתוצר, ואילו ב- 1993 הן כבר ירדו למעט יותר מחצי ממנו . עד סוף שנות ה- 90 כבר ירד החלק של הממשלה בתוצר לפָּחות מחצי ממנו . המשמעות של צמצום שכזה היא שהמדינה קונה פחות מוצרים ושירותים, בין היתר מהמגזר הפרטי . יצרנים פרטיים, שעד עכשיו מכרו למדינה, צריכים למצוא לקוחות פרטיים, שיקנו במקומה . במקביל, גם האזרחים מחפשים יותר ויותר פתרונות במגזר הפרטי, בשוק, כי המדינה מעסיקה פחות ופחות אנשים ונותנת פחות שירותים .
|
|