|
|
עמוד:14
14 חנוך בן פזי עצמו - לא נראה ראוי בעיניו . הוא ממש התנגד להפגנה, שקראו לה "עצרת" . אני זוכר את הדוברים בטלויזיה באותו הערב, את השיחות המגוונות שהתנהלו, אני גם זוכר את האמירה של יואל, שאיתו זכיתי ללמוד : "עד אתמול הייתי חבר של יגאל עמיר" . החבר'ה מבית הגלגלים ידעו לספר כיצד חיכה למישהי ליד בית הגלגלים בהרצליה, בסוף שבת של פעילות . ואני זוכר את התחושה החזקה שעלתה מהשאלה, איפה גדל הרוצח, ובאיזו ערוגה צמח . חשש אמיתי ליווה את החברה הישראלית . והשקט והאבל של רחובות תל אביב וערי ישראל באותו השבוע - שינו את פניה של החברה הישראלית ללא הכר . היה ברור שייקח זמן רב להבין את האירוע הזה . ככל שאני חושב על הערב הזה, אני מבין שהוא עדיין נוכח איתנו, קורע את החברה שלנו מבפנים, ומבקש להמשיך ולערער את יסודותיה . כאילו הוא אומר לנו ומזהיר אותנו, דעו כי המתחים העמוקים של החברה מסוגלים גם לקרוע אותה ולנפץ אותה . הזיכרון השלישי, שהד לו ניתן למצוא בספר זה, נוגע למאמר שביקשתי לפרסם בעיתון "נקודה", כתב העת של גוש אמונים . כתב עת איכותי במיוחד . ביקשתי לנתח את מושג האחריות, ואת השאלה הקשה ביותר על אודות המקום שממנו צומחת אלימות, ואת האחריות של החברה כולה למה שמתארע בתוכה . המאמר נכתב מתוך תחושת האלימות המתקרבת והאסון הקרוב . כמה שמחתי לקבל את ההודעה שהמאמר עתיד להתפרסם . כדרכו של בחור צעיר ששולח מאמר לעיתון, חיפשתי אותו . לא מצאתי אותו בגליון הראשון שהתפרסם וגם לא בזה שלאחריו . ואז קיבלתי טלפון מהמשרד של העורך האגדי של הירחון, ובו הזמנה להצטרף כמנוי לעיתון . השבתי בתודה, אלא שכסטודנט "תפרן" לא אוכל להרשות לעצמי לשלם דמי מנוי . כשסגרתי את הטלפון, פירשתי את השיחה המזמינה כסוג של בדיקה, אם ראוי המאמר להתפרסם - שהרי הוא ביקורת מבית, או ראוי לו שלא להתפרסם - שהרי הוא ביקורת מבחוץ .
|
|