|
|
עמוד:15
א . בחצי הראשון של 1971 עדיין לא היה מעמדו של סאדאת כנשיא מצרים מבוסס כל צרכו . בסוף מאי הוא חתם על הסכם ידידות ושיתוףפעולה עם בריתהמועצות, מהלך שחיזק את ההערכה שמצרים של סאדאת ממשיכה עדיין בקו המדיני הישן . בחצי השני של השנה ניהלו האמריקנים את המגעים בענין הסדר פתיחת תעלת סואץ ברישול, ולא ברציפות . במהלכם אירעו תקלות חמורות ) מסמך ברגום, הימנעותו של םיסקו מלבקר במצרים לאחר ביקורו בישראל ועוד ( . 6 ב . שנת 1971 בשביל סאדאת היתה "שנת הכרעה"; כוונתו לחדש את המלחמה לא היתה מהתלה כפי שרבים נטו לחשוב אז . דומה שסאדאת קיווה כי איומי המלחמה יזכו אותו בוויתורים ישראליים, אך במקום זה נתבע הוא עצמו לוויתורים . ואילו על ויתוריה של גולדה מאיר, כפי שנמסרו לניקסון וקיסינג'ר בדצמבר 1971 קרוב לוודאי שעליהם מעולם לא דיווחו לו . ג . שנת 1972 היתה לסאדאת שנת אכזבה מהסוביטים וביולי אותה שנה גירש את כל מומחיהם ממצרים . באיזו מידה מוכן היה לפתוח במגעים רציניים לקידום השלום בנסיבות מכבידות אלה, אין אנו יודעים . אך פנייתו לבית הלבן, באפריל אותה שנה, בהצעה להקים קשר שיעקוף את מחלקת המדינה של ארצות הברית, ורצונו בקיום פגישה בדרג בכיר ) הוא הציע ביקורי קיסינג'ר והלמס בקהיר, או ביקור של חאפז איםמאעיל בוואשינג טון ( , היא עובדה מעוררת מחשבה . שלא באשמתו של סאדאת לא נתקיימה הפגישה אלא בפברואר 2791,י אחדעשר חודש אחרי הפנייה, ולאחר שזמן יקר הלך לאיבוד . באותו זמן, במאי ,1972 ניסה נשיא רומניה ציאושסקו, ללא ספק בעידודו של סאדאת, לזמן שני נציגים בכירים של ישראל ומצרים, אך מאמציו עלו בתוהו . אין לדעת אם נכשלו משום שסאדאת חזר בו מהסכמתו, או משום שהעדיף את הצינור של קיםינג'ר . תהא סיבת הכשלון אשר תהא, דבר אחד ברור : אפילו שמירת כבודו של נשיא רומניה, שפעל ללא ספק ביוזמת סאדאת, לא הספיקה כדי להמריץ את נשיא מצרים להתחיל במגעי השלום . מסקנת המחקר היא כי בתקופה הנדונה לא התפתחו הזדמנויות 15
|
|