|
|
עמוד:14
לראשונה מאז 1967 לנסיגה בכל הגזרות ) כולל יהודה ושומרון ורמתהגולן ( , לעבר גבול בטוח, מוכר ומוסכם . ב . במארס 1971 הביעה הממשלה נכונות לנהל מו"מ עם מצרים להשגת הסדר לפתיחת התעלה, בתנאי שסעיפי ההסדר לא יחייבו את ישראל לנסיגה עד לגבול הבינלאומי הישן . עם זאת גילתה הממשלה נכונות להתחייב שהקו החדש אליו תיסוג לא יהיה קו הנסיגה האחרון . בדצמבר ,1971 בשיחות עם קיסינ ג'ר, התחייבה גולדה מאיר על שורה של ויתורים מפליגים בענינים אחרים, הנוגעים להסדר כזה ) קיצור תקופת הפסקת האש, הגדלת מרחק הנסיגה ונוכחות לובשי מדים מצריים בגדה המזרחית של התעלה ( , אשר נועדו לכאורה לאפשר את השגת ההסדר . ג . במארס 1973 מסרה גולדה מאיר לניקסון על נכונות עקרונית של ישראל להכיר בריבונות מצרים על כל סיני בתנאי שמצרים תסכים לנוכחויות ישראליות צבאיות צנועות ואפי לו הן מוסוות כאזרחיות בכמה נקודות אסטרטגיות בסיני . שתי ההחלטות האחרונות היו כה מרחיקות לכת במשמעותן עד שקשה להבין מדוע לא נתאפשרה אחריהן הידברות בין ישראל ומצרים באמצעות ארצותהברית . מדוע במשך כשנתים, מפברואר 51971 ועד ראשית ,1973 לא התפתח דושיח של ממש בין ישראל ומצרים באמצעות השירותים הטובים של ארצותהברית, וזאת על אף שישראל ויתרה למצרים ויתורים גדולים ? אפשר לומר כי אילו היה סאדאת, בשנתיים הקריטיות האלה, נחוש בדעתו לפתוח בדושיח כפי שהיה לאחר ,1973 אין ספק שהדבר היה עולה בידו . כן סביר להניח, שממשלת ישראל, במגעיה עם מצרים, היתה מוותרת אותם ויתורים מהר יותר מאשר ויתרה בפועל במהלך ההידברות עם ארצותהברית בלבד, כאשר בדרך כלל לא נודעו לישראל התגובות המצריות, ולא תמיד היה ברור אם העמדות הישראליות אמנם הועברו לקהיר . ראוי שנצביע על כך שאם סאדאת עדיין לא גמר אומר ב 1971 לפתוח במו"מ רציני עם ישראל, ואם נמנעו מגעים כאלה ב ,1972 הרי שהיו לכך סיבות סבירות : 14
|
|