הקדמה

עמוד:10

מהלכת יחפה והבוץ בין אצבעות רגליה, ידיה היו "המחוספסות והעדינות ביותר" כפי שאומרת בתה, שתלתה בביתה צילום של הידיים הללו . מרים זו, ה"עיזה הפזיזה של תנועת הפועלים", נהפכת לרפתנית של עשרות שנים, משתלמת בהולנד, מדריכה את ממשיכיה בכובד ראש . היא הנערה המורדת שאביה ניסה לכלוא אותה בביקורה בגולה, הצליחה לגבור עליו ולרקוד את ריקוד ניצחונה המוזר על סיפונה של האונייה שהחזירה אותה ארצה, אך היא גם הכלה הבוכה ביום נישואיה המסורתיים משום שמשפחתה לא יכולה להיות עמה ביום חגה . היא הקפידה על נישואיה, עונדת את טבעתה של הכלה שנישאה לפניה באום­ג'וני, ורוקדת ריקוד של עליית נשמה . מרים ברץ הלכה על גחלי זמנה כשהעדיפה לעבוד עם בנה הבכור גדעון התינוק ברפת . זו התמונה הכמעט נוצרית של הילד הראשון בקיבוץ, תמונה שהעמידה אותה בפני מבחן רגשי עליון ונורא . אך היא, האישה המשוחררת, האמינה בעבודת הנשים בחקלאות . היא גם האימא של הקבוצה כי היא המיישמת הראשונה של ההנקה המשותפת, כלומר, מיניקה תינוק שאין לאמו חלב . היא שאיננה מהססת לנסוע לחצי שנה כדי ללמוד רפתנות בהולנד ולהשאיר את ילדיה עם האבא, היא גם זו המביאה שבעה ילדים לעולם ותובעת מהקבוצה הרבה ילדים . אין היא גורסת כי שחרור האישה סותר את פריונה של משפחה, אך בכל המתחים הללו היא עומדת כמעט ללא נוסחאות גואלות ובטח לא מתוחכמות . באמצעות מעשיה היא מעוררת את התמיהה, את השאלה, את חיפושי הדרך הקדחתניים של האישה­החלוצה, ושל החלוצים המחפשים פשר ואופק לחייהם . סמדר סיני עוסקת בספר זה בתיבת התהודה של מרים ברץ ומעשיה . ביכולתה של הסביבה האידיאולוגית להסיק מסקנות מההחלטות האימפולסיביות שלה . לא בעבים ממעל ריחפו הגיגיה אלא ב"יום המומש בידי', ויום זה הועבר הלאה כירושה חשובה לדורות שבאו אחרי ! יש שקיבלו את המסר של מרים ברץ כהוכחה שאחרי הכל, הטבע, בכוח המטוטלת שלו, החזיר את המשפחה הבורגנית ואת חלוקת התפקידים שבין הגבר לאישה . נדמה לי כי סמדר סיני הוכיחה כי לא כן הדבר, שהרי הפריצות שפרצה אישה תמימה זו אכן פצעו, קוממו ועוררו תקוות, והאישה הלוחמת על שחרורה יכולה לראות במרים ברץ אם וחלוצה . מ 1קי צור 10

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא