|
|
עמוד:14
14 המחשבה שאני עלולה למות שם עם כולם כמו בעדר בקר מעבירה בי צמרמורת . לפחות בגינה . לפחות בשמש . אַנְדֶרְלוּ אמר הבוקר שכבר אסור לנו להסתלק [ מבית הספר ] כשיש אזעקה מלאה . הוא כמו מטורף . השכם בבוקר הוא ראה אצל וילמה את שרשרת הכסף שלה עם הצלב וכמעט דחף אותה במורד המדרגות מרוב כעס . מחר כולם מוכרחים לצאת בשבע בבוקר לשדות שליד אנאביכל ולחפור שוחות "צריך להגן על קלגנפורט עד האיש האחרון והאישה האחרונה," הוא שאג . התייעצתי מייד עם וילמה . אסור לה ללכת לשם, היא הרי צריכה ללכת לאחים שלה . הבית שלהם נהרס בהפצצה ואִמהּ שוכבת איפשהו על ערש דווי . אני אלך לשם לבד ואברר מה המצב ובמקרה הצורך אמציא בשבילה תירוץ . אבל איסי, איסי הטובה והיקרה, ניחמה אותי, הלכנו שוב לקצה היער ובסוף אפילו צחקנו . "אדון מחסה" שוב היה שם והזדחל במרחק עשרים מטר מאִתנו כמו שועל מבוהל . כל פעם שהמטוסים טסו נמוך וירו על הרכבות הוא שרבב את ראשו מהשיחים וקרא בהיסטריה : מחסה, גבירותיי, מחסה, גבירותיי ! - ואיסי, שמרגע שהיא מתחילה לצחוק היא כמעט תמיד נחנקת, ממש ייללה בסוף ואמרה "כמה שהוא מנומס ! " אחר-כך היא סיפרה לי את הבדיחות החדשות ששמעה בבית המרקחת ואכלנו תפוחי אדמה קרים . מחר נישלח החוצה . כל הילדים היו שם לחפירת השוחות, אבל אפילו לא מורה אחד, גם אנדרלו לא, כמובן . מדריכות הכיתות היו
|
|